כמה נשים לדעתכם עובדות בהיי-טק בישראל? האם הייתם מנחשים שרק שליש מכלל המועסקים בהיי-טק הן נשים? האמת? זה לא כל כך מפתיע. את המספרים האלו אנחנו פוגשים שוב ושוב בכל שנה כשמתפרסמות תוצאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. גם פערי השכר נותרו כשהיו, נשים מרוויחות כשני שליש מגברים באותו תפקיד כאשר נתוני הניסיון וההשכלה שלהם זהים. אז מה עושים? על פי אורית אדאטו, שהגיעה בשירותה הצבאי הארוך והמשמעותי לדרגת תא"ל כקצינת ח"ן ראשית ולאחר מכן רב-גנונדר כאישה הראשונה שכהנה כנציבת שירות בתי הסוהר, הדרך לשנות את הסטטיסטיקה הזו תלויה בנו.

הדרך של הנשים בעולמות היזמות קשה יותר מגברים, קשה להן לצאת לדרך, לגייס כספים ולקבל את הכלים הרלוונטיים. את נתקלת בקושי הזה?

"כשאני פרשתי מהתפקיד, הדבר הכי טבעי שהיה אמור לקרות זה שאצטרף לפוליטיקה. יכולתי לעשות זאת והייתה לי את ההזדמנות אבל אני אמרתי לא, לא לפוליטיקה הארצית ולא למקומית. בתקופתי כנציבת בתי הסוהר, ישב אצלי במאסר אריה דרעי ואני הכרתי את הפנים המאוד לא יפות של הפוליטיקאים האחרים, לא הוא דווקא אלו שלחצו לעשות לו תנאים ולבקר אותו. היה לי ברור שאני לא רוצה להיכנס לעולם הזה. החלטתי שאני אעשה משהו שלא עשו אותו עד אז. בעוד שחלק מהקולגות שלי פתחו חברות ייעוץ בנושאי בטחון צבאי או מכירות נשק אני החלטתי לעסוק בנישה מאוד ספציפית שהייתה רלוונטית לעולם שאחרי ה-9/11 והנושא הוא נושא הטרור בבתי הסוהר, מיהם הטרוריסטים, הגיוסים לטרור בבתי הסוהר והתמודדות עם טרור. הקמתי חברה עצמאית. בהתחלה לא הבינו מה אני רוצה. טענו שאין בעיה והכול בסדר, הם לא היו מודעים למה שקורה ואני יכולתי בקלות להרים ידיים אחרי שנה. אבל לא עשיתי זאת. הגעתי לנאט"ו ושם התחילו להבין שכדאי לעשות משהו בעניין. בהתחלה לא רצו להודות שיש בעיה אבל מאז עברו כבר עשר שנים והעולם כבר יודע יותר טוב. אני הלכתי לכיוון שלא היה לו הרבה סיכוי. נכון שניצלתי את המעמד שהיה לי כשהייתי סגנית נשיא של ארגון בין לאומי (אדאטו מתייחסת לכהנותה במשך תשע שנים כסגנית נשיא ב-International Correction & Prison Association) כך שהייתי מוכרת בזירה הבין לאומית גם ללא פרסום, ועדיין לא היה לי קל לפרוץ דרך כיועצת בתחום כזה וכאישה כמובן".

מה מעורר בך המושג "תקרת זכוכית"?

"יש תקרת זכוכית, היא קיימת בתצורות שונות. לעתים השקיפות גדולה יותר והיא כמעט ולא נראית, לעתים היא עשויה מיהלום ולא מזכוכית כי היא מאוד דקה ונוצצת אבל קשה לפרוץ אותה. לפעמים היא עשויה מבטון ואין שום סיכוי לשבור אותה בדרך הרגילה. באופן כללי המושג הזה רוצה לגרום לי לרצות לשבור, לרצות לקדם, לעשות את הבלתי אפשרי. אני לא רוצה לעשות את זה ברמה האישית שלי אלא לעזור לאחרים ולאחרות בעיקר לעשות את זה. אני חושבת שעל נשים שמגיעות למקומות בכירים חובה לעשות את הדרך לידידותית יותר לבאה בתור מתוך המודעות והתובנה שיש עוד נשים מוכשרות. אם לא ניתנה להן ההזדמנות צריך לאפשר להן אותה, ואם הן חוששות מהדרך צריך לעזור להן להעז."

בתחילת השנה היה מחקר שמצא כי כבר בגיל 6, בכיתה א' ילדות נוטות לחשוב שילדים חכמים מהם, מה אפשר לעשות עם הנתונים האלו?

"ההסללה הזו היא תרבותית, והדרך לטפל בה היא בשלושה היבטים. ראשית צריך לטפל בה בבית. ההורים צריכים להרגיש צורך לתת כלים ולעודד גם בנות וגם בנים לאותם כלי חשיבה, יצירתיות וכל מה שקשור בעניין. הדבר השני זה מערכת החינוך מגיל אפס. נתחיל מעצם העובדה שרוב הגננות והסייעות הן נשים. זו בעיה מכיוון שהן מראש מכלילות את התפקידים האלו לתפקידים נשיים. תפקיד המחנכות והמחנכים הוא לאפשר שוב את העידוד ליצירתיות ולפרגן ליכולות באופן זהה לבנות ובנים בגילים האלו. הדבר השלישי זה לאפשר את החלומות האלו. כשהייתי קצינת ח"ן ראשית, פתחו את המסלול של טיס ובקורס הראשון שהיו בו נשים אחת מהשלוש הכי מוכשרות שהיו החליטה שהיא עוזבת. היא הדיחה את עצמה. לא יכולתי לקבל את העובדה שנתנו לה את האפשרות הזו והיא ויתרה עליה. קראתי לה אלי לשיחה כדי להבין מה גרם לה לעשות את זה וזה מה שהיא ענתה לי: 'הסיבה הראשונה, רציתי לדעת שאני בברנז'ה של המוכשרים וקיבלתי לזה אישור בעצם זה שעברתי את הקורס. הדבר השני, חשבתי שזה יהיה מאוד מעניין ומאתגר וזה לא היה כל כך'. לשתי הסוגיות האלו הייתה לי תשובה מוכנה אבל היא לא הייתה רלוונטית כשהיא אמרה לי את הסיבה השלישית. היא אמרה לי 'תשמעי, החברים שלי חלמו על זה מגיל שנתיים, לי האפשרות הזו הייתה קיימת רק בשנה האחרונה. כנראה שלא הייתי מספיק חזקה ברצון שלי'. היא צודקת במאה אחוז. לא הייתה לה הזדמנות לחלום על זה. בעצם הדבר השלישי זה האפשרות לחלום הדברים האלו כאפשריים. ככל שיהיו יותר נשים שעושות את הדברים האלו זה יהיה חלום לגיטימי לילדות. עברו כמעט 20 שנה, היום אי אפשר לטעון את הטיעון הזה. היום את שואלת ילדות מה הן רוצות להיות ויש מי שתגיד 'אני רוצה להיות טייסת'. הדרך לשינוי מתחילה קודם כל כשאת בהיריון. ספרי לולד ולולדת בבטן שהם יכולים לעשות כל מה שהם יכולים. אחרי זה כשמגדלים את הילדות והילדים בבית לא לקנות רק את הבגדים הוורודים לאלה ואת הכחולים לאלה ולקנות רק בובות או מכוניות. צריך לתת להם את כל האפשרויות ושהם יבחרו. כך גם במערכת החינוך, ושם כאמור זה לא פשוט כי אנחנו נותנים להם מודלים שונים. המורה לפיזיקה ולמחשבים יהיה זכר. השינוי צריך לצמוח, הוא לא יכול להיות חיצוני נטו, הוא חייב להיות בתוך צמיחה טבעית. התפקיד שלנו, של אנשים ונשים שמודעים לזה היא להיות קטליזטורים לתהליך. לא להגיד שהאבולוציה תעשה זאת בעצמה. היא לא תעשה את זה מספיק טוב. נקודת המוצא זה לא אך ורק שיוויון לשם השוויון. זה חשוב אבל זה הרבה יותר הפוטנציאל האנושי שיש לנו ואסור לנו שלא למצות אותו על הצד הטוב ביותר. ו-50% מהפוטנציאל הן נשים."

איך עושים את זה? איך מקדמים נשים?

"לעתים אין מה לעשות, במערכות גבריות זה לא תמיד הולך בדרך הישרה. לפעמים סוגרים לך את הדלת - כנסי מהחלון. 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'. כשהייתי קצינת ח"ן ראשית חשבתי שיש יותר קצינות מוכשרות בדרגת סגן אלוף שצריכות להתקדם לאלוף משנה ולא נותנים להן. למה? משום שכל מקבלי ההחלטות הם גברים. הדיון בשיבוצים הוא רק עם גברים, ראש אכ"א הוא גבר. איך אפשר לפרוץ את הדרך הזו? אז עשיתי תרגיל. אספתי מידע על 25-30 קצינות בדרגת סגן אלוף שעברו בהצטיינות את מרכזי ההערכה לקצונה, שחוות הדעת עליהן היו מצוינות, שציוני הסוציומטרי שלהן היו מצוינים. אספתי את זה וקראתי למידע הזה 'שקית הפנינים שלי'. עשיתי זאת בשקט וחיכיתי להזדמנות. ידעתי שדרך ראש אכ"א זה לא יקרה, כי יש לו את החומרים האלו ובכל זאת כשממנים לתפקידי אלוף משנה, לא תפקידי לחימה אלא תפקידים בבסיסי הדרכה ורמ"חים למיניהן - הן לא מגיעות לדיון. היו לי לא מעט הזדמנויות של מפגשים עם הרמטכ"ל, באחד המפגשים נעמדתי לידו ואמרתי לו 'המפקד, חבל שלא מקדמים נשים לתפקידי אלוף משנה'. הוא אמר 'אני מאוד מצטער אבל אין פוטנציאל, לא מגיע אלי פוטנציאל'. אמרתי לו 'המפקד יש לי תיק עם נתונים על 25-30 קצינות מבריקות. אתה רוצה?' הוא אמר לי 'בוודאי'. ועשיתי מה שלא עושם בדרך כלל - העברתי את התיק ישירות ללשכתו ולא דרך ראש אכ"א והתוצאה הייתה שבכמה דיוני שיבוצים שאחרי עמדו מועמדים לתפקידים ולא עלו נשים, ואז הוא שאל 'ומה עם...' והוא נתן שם. הוא עשה שיעורי בית. ואז המפקד הרלוונטי, ראש הזרוע אמר 'אני לא יודע אני לא מכיר', אז הוא אמר 'תלכו, תבדקו ותחזרו'. בתוך שנתיים הוכפל מספר הקצינות בדרגת אלוף משנה. רק בדרך הזו, אחרת זה לא היה קורה. לפעמים רק בתחבולות עשה לך מלחמה. כמובן שלא נגד החוק או בדרכים לא לגיטימיות. יש למצוא דרכים חלופות איך לעבור את המחסומים הקיימים."

לסיום, ביקשתי מאורית חמישה טיפים לנשים שרוצות להתקדם ולהצליח בעולמות היזמות ובכלל:

• להעיז ולקחת סיכון. אף אחד לא מצליח אם הוא לא מעיז. להאמין בעצמך. לכוון את המטרה רחוק וגבוה ולתכנן כך שכל העשייה שלך תתנקז לשם. להיות מוכנה גם לספוג כישלונות ותקלות. יזמים ולא רק נשים חווים כישלונות. ללכת מתוך אמונה בעצמך, להכריז - לשם אני רוצה להגיע. יש לי את היכולות, אני מסוגלת.

• להכין תוכנית. איך אני מגיעה לזה שצריך להשקיע בי אם אני עצמי לא מספיק משמעותית עבורו, את מי יהיה קל לשכנע. צריך לעשות מיפוי, לראות מי מחובר אליו ממקומות אחרים. צריך להכין את הרקע על ידי נטוורקינג בכלל ונטוורקינג של נשים בפרט שנמצאות בכל מיני מקומות כדי להיעזר בהן בנקודות ההחלטה האלו - כדי לכוון, לייעץ ולבקש. מותר לבקש.

• לא צריך ללכת בהכרח רק בדרך המקובלת כי בדרך המקובלת קשה יותר. לפעמים מקורות בעלי השפעה כלל לא נמצאים בתפקידים הפורמליים. לפעמים צריך להגיע דרך בת הזוג של... ואם מישהו מכיר אותה ויכול לדבר איתה והיא תזרוק מילה או שתיים לפני זה נהדר. ולאו דווקא בת הזוג אלא כל מערכת הכוחות והקשרים וניצול של אותם מערכת כוחות קשרים. הגברים עושים את זה כל הזמן. צריך ללמוד את זה. זו מיומנות והיא לא פשוטה, נשים לא מרגישות בנוח אבל לפעמים אין ברירה ובמלחמה כמו במלחמה צריך להוציא כרבולת, לשלוף את הציפורניים ולהתנצח.

• חשוב לדעת לנצל את היכולות הרבות, בין אם זה כושר השכנוע או היכולת לעמוד איתנה, קצרה וסמכותית. לנצל את המקצועיות, את הרקע המוכח, את החיבורים, את הכול.

• להיות מוכנה לקחת אחריות על ההחלטות ועל התקלות. כי הדבר הכי גרוע הוא שאנחנו מתרצים את האי-הצלחה בגורמים חיצוניים – זה לא נתן לי וזה לא הקשיב לי. אכלו לי שתו לי. אלו תירוצים כלפי חוץ. במבחן האישי כשמביטים במראה התירוצים האלו לא עובדים. להעיז ולקחת אחריות על ההחלטות. הן יכולות להיות פעם אחת לרוץ קדימה ופעם אחת לעצור. להבין מה ההשלכות המשפחתיות ולהבין את המחיר שצריך לשלם.