Pixabay
7 יוני 2018 | אלעד פרג'ון
הקשר בין אתלטיקה ליזמות
אתלטיקה ויזמות הם תחומים שונים, האמנם? מה הקשר בין התחומים, ואיך זה יכול לעזור לשיפור העצמי שלכם?
אתה יכול להיות יותר מאתלט - בהחלטה אחת!
בכל שנה, נערכת אליפות העולם באתלטיקה קלה, המציגה שלל תחומים עם אתלטים שגורמים לנו להראות כמו בטטות כורסא, גם אם תתפסו אותנו באמצע טריאתלון על פסגת האוורסט. במשך שנים תהיתי איך זה להיות ספורטאי שמתאמן כל כך הרבה בשביל רגעים קצרים של "תהילה", אבל השנה הגעתי לתובנה שנתנה לי פוש, לאו דווקא פיזי.
האתלטים שמגיעים לתחרויות האלו מקדישים שנים רבות מחייהם למקצוע שהוא גם דרך חיים וגם נהיה חלק ממך. בין אם אתה אצן, שחיין, זורק דיסקוס או רץ מרתון, להיות ברמה כזאת מצריך ממך המון: משטר אימונים יומי, עם תנאים וסיבולת גדולה בהרבה משל אדם ממוצע, עם תזונה קפדנית, תרגילי כוח נלווים ובעצם התנהלות של 24/7 למען המטרה. זאת, (ולא חלילה כדי לזלזל) לרוב בשביל רגעים של כמה דקות ואף שניות. אם הגעת למקום ראשון במקצה ה-100 מטר, נתת את כל כולך בשביל 10 שניות. אם הרמת 300 קילו, לרוב עשית את זה למשך כמה שניות. אם אתה קופץ לגובה, מדובר בקפיצה שנמשכת בערך 2-3 שניות ותו לא. ברור לי שזה יותר מורכב מזה, יש עוד תחרויות, שלבים וכו' אבל בסופו של דבר "השואוטיים" הוא בד"כ מספר דקות, אך כדי להגיע אליהן צריך להשקיע שעות על שעות כל יום ויום במשך שנים ומגיל צעיר.
וזה לא נגמר כאן. בסופו של דבר, ענפי הספורט מיועדים לצעירים - בד"כ גיל 35 זה הגיל המקסימלי ואחריו אתה די חייב לפרוש. נכון, חלק נכבד מהם עובר לאמן/חבר ועד וכו', אבל זה ממש לא חל על כולם ובכל מקרה מהווה חוויה אחרת לגמרי. לסיכום החלק האתלטי, מדובר בשנים על שנים של הכנה מגיל צעיר בשביל זמנים קצרים בהרבה ממשך האימונים, תוצאה שלא בהכרח מובטחת (גם אם תיתן את כל כולך אתה עדיין יכול לסיים במקום אחרון) ול"פנסיה" מוקדמת וידועה מראש. אבל עדיין, הם בוחרים בזה, הם אוהבים את זה והם רואים בזה משמעות. אז מה ניתן ללמוד מכך?
אנחנו הרבה פעמים חיים, אבל חיים על "טייס אוטומטי". מחכים שמשהו ישתנה ורק אז מגיבים בהתאם, אוהבים בינתיים לשבת ולחלום וממעטים לעשות. אני לא מדבר על לשבת כל היום במיטה או משהו, אתם יכולים להיות אנשים שנמצאים 20 שעות בחוץ ועדיין מבחינת הספק, לא היה יותר מדי. בתחום הזה אין תחרות ואף אחד לא יודע את גיל הפרישה שלו, אבל ה"שואוטיים" הוא הרבה יותר מכמה דקות. הוא כל הזמן. אז מה אני אומר כאן בעצם?
עבודה של כמה דקות על עצמכם, בין אם בשיפור עצמי, משהו שאתם באמת אוהבים ומתחברים אליו, למידה, זמן איכות לעצמכם, בן/בת הזוג או המשפחה ומה לא. אני מדבר על כמה דקות ביום שלרוב לא יצריכו מאמץ פיזי, ישעממו או יתנוונו במהלך השנים, ההיפך. אני מדבר על אימון השרירים המנטליים, על פיתוח העצמי, על בניית אישיות, על חוויות שיישארו איתכם ורק יתחזקו ויתווספו במהלך השנים. כמה דקות ביום, לרוב ללא מאמץ, בשביל תקופת זמן שהיא כל החיים שלכם. חיים של מדליות שאולי לא ייתלו על הצוואר שלכם ולא יגרמו לכם לעמוד על פודיום, אבל כן ילוו אתכם ולראות את עצמכם ממקום אחר לגמרי. אם הם עושים את כל זה בשביל כמה דקות כל כמה זמן, מה התירוץ שלכם לא לעשות קצת בשביל כל כך הרבה יותר?!
רדי?
סט
גו!
תגובות
בכל שנה, נערכת אליפות העולם באתלטיקה קלה, המציגה שלל תחומים עם אתלטים שגורמים לנו להראות כמו בטטות כורסא, גם אם תתפסו אותנו באמצע טריאתלון על פסגת האוורסט. במשך שנים תהיתי איך זה להיות ספורטאי שמתאמן כל כך הרבה בשביל רגעים קצרים של "תהילה", אבל השנה הגעתי לתובנה שנתנה לי פוש, לאו דווקא פיזי.
האתלטים שמגיעים לתחרויות האלו מקדישים שנים רבות מחייהם למקצוע שהוא גם דרך חיים וגם נהיה חלק ממך. בין אם אתה אצן, שחיין, זורק דיסקוס או רץ מרתון, להיות ברמה כזאת מצריך ממך המון: משטר אימונים יומי, עם תנאים וסיבולת גדולה בהרבה משל אדם ממוצע, עם תזונה קפדנית, תרגילי כוח נלווים ובעצם התנהלות של 24/7 למען המטרה. זאת, (ולא חלילה כדי לזלזל) לרוב בשביל רגעים של כמה דקות ואף שניות. אם הגעת למקום ראשון במקצה ה-100 מטר, נתת את כל כולך בשביל 10 שניות. אם הרמת 300 קילו, לרוב עשית את זה למשך כמה שניות. אם אתה קופץ לגובה, מדובר בקפיצה שנמשכת בערך 2-3 שניות ותו לא. ברור לי שזה יותר מורכב מזה, יש עוד תחרויות, שלבים וכו' אבל בסופו של דבר "השואוטיים" הוא בד"כ מספר דקות, אך כדי להגיע אליהן צריך להשקיע שעות על שעות כל יום ויום במשך שנים ומגיל צעיר.
וזה לא נגמר כאן. בסופו של דבר, ענפי הספורט מיועדים לצעירים - בד"כ גיל 35 זה הגיל המקסימלי ואחריו אתה די חייב לפרוש. נכון, חלק נכבד מהם עובר לאמן/חבר ועד וכו', אבל זה ממש לא חל על כולם ובכל מקרה מהווה חוויה אחרת לגמרי. לסיכום החלק האתלטי, מדובר בשנים על שנים של הכנה מגיל צעיר בשביל זמנים קצרים בהרבה ממשך האימונים, תוצאה שלא בהכרח מובטחת (גם אם תיתן את כל כולך אתה עדיין יכול לסיים במקום אחרון) ול"פנסיה" מוקדמת וידועה מראש. אבל עדיין, הם בוחרים בזה, הם אוהבים את זה והם רואים בזה משמעות. אז מה ניתן ללמוד מכך?
אנחנו הרבה פעמים חיים, אבל חיים על "טייס אוטומטי". מחכים שמשהו ישתנה ורק אז מגיבים בהתאם, אוהבים בינתיים לשבת ולחלום וממעטים לעשות. אני לא מדבר על לשבת כל היום במיטה או משהו, אתם יכולים להיות אנשים שנמצאים 20 שעות בחוץ ועדיין מבחינת הספק, לא היה יותר מדי. בתחום הזה אין תחרות ואף אחד לא יודע את גיל הפרישה שלו, אבל ה"שואוטיים" הוא הרבה יותר מכמה דקות. הוא כל הזמן. אז מה אני אומר כאן בעצם?
עבודה של כמה דקות על עצמכם, בין אם בשיפור עצמי, משהו שאתם באמת אוהבים ומתחברים אליו, למידה, זמן איכות לעצמכם, בן/בת הזוג או המשפחה ומה לא. אני מדבר על כמה דקות ביום שלרוב לא יצריכו מאמץ פיזי, ישעממו או יתנוונו במהלך השנים, ההיפך. אני מדבר על אימון השרירים המנטליים, על פיתוח העצמי, על בניית אישיות, על חוויות שיישארו איתכם ורק יתחזקו ויתווספו במהלך השנים. כמה דקות ביום, לרוב ללא מאמץ, בשביל תקופת זמן שהיא כל החיים שלכם. חיים של מדליות שאולי לא ייתלו על הצוואר שלכם ולא יגרמו לכם לעמוד על פודיום, אבל כן ילוו אתכם ולראות את עצמכם ממקום אחר לגמרי. אם הם עושים את כל זה בשביל כמה דקות כל כמה זמן, מה התירוץ שלכם לא לעשות קצת בשביל כל כך הרבה יותר?!
רדי?
סט
גו!
הוסף תגובה
