לפעמים גם זה קורה - ולפעמים אין כוח להמשיך. איך מוצאים את הכוח לקום ולהלחם בתחושה שמנסה לכבול אתכם? טיפ פשוט של אלעד פרג'ון יכול לעשות את כל ההבדל.
אנחנו בחרנו להכנס לעולם לא קל.
אנחנו עשינו זאת ברצון.
אנחנו עושים זאת בהתמדה.
אנחנו עושים את זה ללא חרטות.
אבל עדיין, לפעמים - זה לא קל.
לפעמים רוצים פשוט להרים ידיים,
לפעמים לא מבינים למה עשינו לעצמנו את זה,
לפעמים לא יודעים מה יהיה הלאה,
ולפעמים חורקים שיניים וממשיכים הלאה.
אבל מה עושים במצבים כאלו, בהם הכל לא ברור, מלבד העובדה שיתכן והכל נגמר? שזהו? היה נחמד, היה נעים - אבל זה לא בשבילנו, לפחות לא כרגע? איך מאירים את היום כשהכל נהיה שחור?
יתכן ולא כולם חווים את זה ככה, אבל כולם יכולים להזדהות עם השורות הללו במידה כזו או אחרת. איך מקבלים את הכל באהבה? חשוב לזכור שבסופו של דבר, הכל לטובה - אבל יש מדידה אמפירית יחסית, המבוססת דווקא על העבר. מהי?
קומו שניה, גם אם מנטלית. הגיע הזמן לסובב את הראש - אחורה. הביטו בדרך אותה לקחתם. הסתכלו על נקודת ההתחלה שכבר נראית רחוקה מתמיד, על הצעדים הרבים שנמצאים בינה לביניכם. על האבק שהשארתם מאחור, כל נקודות חשובות שעברתם בדרך, על משקעים שנשארו כי השלתם אותם מכם, על מכשולים שפילסתם דרכם בהצלחה. אני לא יודע כמה דרך הסיום רחוקה, ואם בכלל ניתן לראות אותה - אבל כן אפשר לראות את ההתקדמות מאז הצעד הראשון. אבחנה כזאת תיתן לכם לראות שאתם תמיד מתקדמים, ושיש תמיד לאן לשאוף. כשתבינו שיש דרך ארוכה לפניכם, וכבר התחלתם לצעוד אותה, תבינו שאתם כבר לא אותו בנאדם שהיה שם בנקודת הפתיחה. הוא כבר הפך לנשל, ומתוכו יצאתם אתם. כשתראו את זה, תכנסו לפרופורציות. כשתכנסו לפרופורציות, תבינו שרגע אחד או יום אחד או תקופה קצרה הם לא כל החיים שלכם, וגם מזה אתם תצליחו לצאת - וכשתצליחו, תראו את אותו היום בתור עוד מכשול אותו עברתם.
כשאתם יוצאים ממשבר כי הצלחתם להתמודד איתו ודרכו - אתם תמיד תצאו חזקים יותר - כמו שאברהם טל שר: מחוזקים לעולם. אנחנו חיים תמיד בצעידה קדימה, רק אל תשכחו לספור את הצעדים ולא לשכוח מאיפה באתם.
