אני לא יהודה פוליקר, אבל גם לי יש צל.

וגם לך, וגם לך, וגם לכם. לכולנו יש צל.

הוא איתנו, הוא חלק מאיתנו, הרבה פעמים אנחנו לא שמים אליו לב. אבל כשדברים מתחילים להחשיך, או דווקא מתי שיש אור, אז אנחנו פתאום שמים לב אליו. והוא שם. והוא לא מתכוון לזוז סתם ככה.

הצל שלנו הוא כבר לא רק חסימה של האור בדמותינו. הוא גם סוחב בתוכו דברים שהולכים איתנו, בלי קשר לתאורה בחדר.

הוא סוחב איתו חששות, הוא סוחב איתו פחדים, דברים שנגוזו, טראומות, רצונות שלא מומשו, חוסר רציונאליות, רגשות שליליים ועוד. הדברים הללו שחורים יותר ממנו, ולעתים נראה שהם רק מאטים אותך במקום לתת לך ללכת בקצב שלך.

הוא יכול גם להראות רגיל, ורק לפעמים להראות את עצמו. במלוא הדרו, במלוא החושך. במלוא הריקנות. ואז הוא יבוא, ותרגיש שהוא חלק ממך, אז אין שום סיבה להתנגד. והוא יעטוף אותך, למרות שהוא לא אמור. הוא רק אמור להיות לצידך ומתחתייך. משהו שלא שמים אליו לב. אבל הוא שם.

ואז הכי קל ליפול למה שהוא מציג, אבל הבחירה הקשה והמתגמלת באמת היא לא לתת לו להשתלט.

היא לתת לאור להאיר עליו, ולהחזיר אותו למצב הקודם שלו. המצב הקודם שלכם.

מצב שבו אתם לא נותנים לדברים מסוג זה להשתלט עליכם.

אנחנו יזמים, אנחנו יוצאים לדרך עם כל אותם רגשות שליליים והרבה פעמים גם מחזקים אותם על הדרך, עם דברים שצברנו במסע שלנו.

הצל השלילי הוא לא יזם, הוא ההפך. הוא שם, הוא לא מנסה לחדש שום דבר - הוא רק מנסה לגרום לך לחזור למצב העבר.

תבחר באיזה צד אתה,

תבחר באיזה צל אתה.