יכולתי לכתוב משהו קיצ'י: שהחיים הם כמו גלגל או אולי שלפעמים בכלל אתה צריך ללכלך את הידיים כדי להתקדם - כל זאת בחסות הפנצ׳ר שפגש אותנו היום, בדיוק כשאנחנו בדרך לפגישה שבה מכרנו רשמית את Soinfit.

אבל בתכלס, אלו הם פשוט החיים ו - shit happens. לא יותר ולא פחות. וכן.... מכרנו את Soinfit.

אי שם ב- 2012 כשנזרקתי מהלימודים באוניברסיטת תל אביב, חליתי במחלת הנשיקה והאקסית ואני נפרדנו - לא דמיינתי שהרעיון שיוולד מתוך הכאוס הזה יהיה הבייבי הראשון שלי, הבייבי שיתווה את המסלול שלי לחיים.

המסע הרשמי אולי נרקם ב 2014 (יצירת חברה בע"מ) אבל רשמית הוא התחיל כבר בתחילת 2013 כשנפגשתי עם תומר אביעד (שלא הכרתי אותו עד אז) וסיפרתי לו על הרעיון לאפליקציה soinfit ולמה העולם זקוק לה.
כבר מהשניה הראשונה זו הייתה תחילתה של חברות מופלאה.

לאורך כ- 5 שנים עברנו אינספור אכזבות אבל במקביל רגעים קטנים של נצחונות - שהיו בשבילנו הכל, והיו מספיק גדולים בשבילנו כדי שנדע שאנחנו במקום הנכון.

השנים עברו וההצלחה המיוחלת לא קרתה.
לא השגנו רשת חדרי כושר משמעותית בתור לקוח, לא השגנו משקיע שיכניס אוויר לנשימה, ולא הבאנו מבול של משתמשים שיזניקו את החברה קדימה.

באיזשהו שלב הרגשתי שהדברים היחידים שמחזיקים אותי בחברה זו האהבה שלי לרעיון מצד אחד והחברות לתומר מצד שני.
נכנסתי לפינת ה"התאהבות" המסוכנת, הפינה הזו שמזהירים ממנה כל יזם, הפינה הזו שמעוורת אותך וגורמת לך לחשוב שסטארט-אפ שלך הוא משהו מיוחד - כאשר במציאות הוא...הרבה פחות. 
ולכן הבנתי שאני צריך להיפרד.

רציתי לסגור את החברה אבל תומר רצה להמשיך. לכן העברתי לו את המושכות והשליטה המלאה בחברה.

דווקא כשיצאתי מהחברה הדברים החלו להסתדר: 

נוצר שיתוף פעולה עם מערכת שקיימת בשוק, 
התחילו להגיע לקוחות, 
משתמשים התחילו לפרגן,
ונראה היה שהחברה בדרך להפוך לרווחית לראשונה בתולדותיה.
הורדתי את הכובע בפני תומר.

לא הייתה שום קנאה והאגו לא הציק לי. 
ידעתי שהצעד שלי לעזוב את Soinfit (אך עדיין להישאר בעל מניות) היה הצעד הנכון. כי פשוט כבר לא תרמתי כלום לחברה במצבי. ואם אתה לא תורם - בהכרח אתה פוגע.

בשנה האחרונה לצד ההתעייפות של תומר להחזיק את כל האופרציה לבד הגיעו גם כמה הצעות רכישה. משהו שלא דמיינתי שיכול לקרות בחלומות הכי וורודים. מישהו רוצה לקנות את החברה?! באמת?!

לבסוף זה קרה ומכרנו היום, אין פה סיבה לחגוג, אין סיבה לפזז בחוצות. מכרנו את הבייבי שלנו. מכרנו כנגד כל החלומות, השאיפות והאמונות שלנו שהיו שם איתנו יום יום כשנשמנו, חיינו, צעקנו, רבנו, שמחנו ואהבנו את החברה.

לא כיוונו לכישלון כשיצאנו לדרך - כי האמנו שאנחנו עומדים להיות הפייסבוק של חדרי הכושר, אבל משום מה יש משהו בכשלון הזה שאני מוצא בו נחמה.

אולי כי סוף סוף אני מרגיש שסגרנו מעגל, ואם לא הצלחנו להרים את החברה לפחות ידענו לסגור אותה כמו שצריך.

אם אחרי תקופה ארוכה כזו אני יכול להסתכל אחורה, להודות על כל יום ולהגיד שנהנתי מהדרך - אז הנסיעה הייתה ללא ספק נסיעה משתלמת. נסיעה שאני שמח שיצאתי אליה.

-זכיתי בחבר לחיים שאני בטוח שאנחנו עוד נתאחד בהמשך הדרך, וזכיתי לחוות מקרוב מה זה אומר להיות ב 95% של ה"לא מצליחים" - כדי שבפעם הבאה אני אוכל להחליף צד ולהצטרף ל- 5% האחוזים שכן.

אז מחר כשתפתחו את כלכליסט, תראו את חדשות 12 או תקשיבו לקול ישראל - אתם לא תשמעו על סיפור המכירה שלנו. זה לא מסיפורי הגבורה שאנחנו אוהבים לשתף בהם, זה בכלל לא מתקרב לחלקיק של חלקיק מהסכומים שאנחנו אוהבים להתגאות בהם. וטוב שכך - כי אחרת זה לא היה שיעור לחיים. וכרגע זה כל מה שאני צריך.

נ.ב
אקזיט זה אקזיט לא? מה זה משנה הסכום