קיץ 2002. האינטרנט והתרבות הטכנולוגית נמצאים הרחק מאחור. מפתח צעיר, מוזר וקצת משוגע בשם סטיוארט באטרפילד לא נותן לשום דבר לעצור אותו וכנגד כל הסיכויים יחד אשתו הטרייה, שותפו במיזם קודם ואריק קוסטלו, בחור שהכיר בתחרות כלשהי, הוא בונה משחק אונליין מרובה משתתפים אשר לשם שינוי יתעסק ביצירה ולא בלחימה (מוזר, כבר אמרנו?).

המסע יוצא לדרך ואיתו השאיפות. באופן לא מפתיע, הפיתוח מורכב מדי, אין לקוחות ומעל הכל – אין מימון. לאחר תקופה שבה הם מבינים כי נכשלו, הם מחליטים לפרק את החברה.

תחושת אכזבה שוררת בין חברי הצוות, והם מתחילים לחשוב, מה הלאה?

בינתיים, על מנת להעביר את הזמן, באטרפילד ואשתו ממריאים לכנס בניו יורק (הם עדיין לא יודעים שזאת תהיה טיסת חייהם). בדרך לכנס, באטרפילד חוטף הרעלת קיבה שמשביתה אותו לחלוטין ומאלצת אותו לוותר על ההשתתפות ולהישאר במלון.

עכשיו מתחיל האקשן

בלילה, חסר מנוחה במלון, צץ בראשו של באטרפילד רעיון מבריק! הוא פתאום מבין שאת המערכת המורכבת שבנה לטובת המשחק, ניתן להפוך בקלות רבה לפלטפורמה ייחודית שתאפשר לשוחח, לשתף ולשמור תמונות אונליין, גדולות ככל שיהיו (כן, פעם זה היה אתגר).

פתאום, הדברים השתנו. כישלון בניית המשחק (בתוספת כמה בחילות) הובילו לפלטפורמת שיתוף התמונות הגדולה בעולם באותם זמנים – Flickr. במרץ 2005, המטרה הושגה ו- Flickr נרכשת על ידי יאהו (Yahoo) בכ-25 מיליון דולר!

באטרפילד, יזם בנשמתו, הרגיש שהוא לא ממצה את עצמו ביאהו. הוא סבל מכל רגע, אך בית הספר שקיבל שם, גרם לו להבין בדיוק כיצד הוא לא רוצה לנהל את חברתו שלו.

רובנו נודה שהיינו מסתפקים במה שיש לנו כבר בנקודה זו, אך עבור באטרפילד - כסף כבר לא מהווה מכשול. יחד עם אריק קוסטלו (כן, עוד משוגע בסיפור הזה), ומספר מהנדסים נוספים איתם הם עבדו עוד מהימים טרם Flickr, הם יוצאים למסע מחודש לבניית אותו משחק כושל, מחדש!

הפעם, האינטרנט כבר מתקדם ונהיה רווי במשחקים ובגולשים, ויחד עם ניסיון העבר, באטרפילד מצליח לגייס את הכספים הנדרשים בקלות. כמו כן, חברתו גייסה את האנשים הנכונים, הצליחה לפתח את הטכנולוגיה הרצויה בקלות והמוצר הראשוני איתו הם עלו – קיבל פידבקים חיובים בכל היבט. אלא שאז, הם נקלעו לסיוט של כל יזם.

החברה נכנסה עמוק ל- Leaky Bucket (בעולם היזמות מדובר במצב בו עזיבת הלקוחות גדולה מגיוסם והעסק לא מצליח להתרומם). הכסף הולך ואזל וכך גם האופטימיות איתו. שוב מרחפת לה תחושת הכישלון, ולאחר תקופה של הכחשות ועצימת עיניים כנגד המציאות, עוד לילה ללא שינה עובר על באטרפילד בו הוא מחליט באומץ להסתכל לאמת בפנים – "אני סוגר את החברה".

הוא מכנס את השותפים, הוועד המנהל והעובדים, נעמד מול כולם ו...פשוט נחנק מדמעות. הוא בוכה כי הוא מבין שהאנשים אותם העסיק מאבדים את פרנסתם, הוא מבין שהם האמינו בו ושוב - הוא נכשל.

טוב.. החלום להרים משחק התנפץ. שוב. מה עושים? מה כן יש לנו?

מסתבר שבאטרפילד ושותפיו הבינו שאומנם החברה כשלה, אך הייתה פרודוקטיבית מאוד בדבר מסוים. בעזרת כלי שפיתחה לטובת התקשורת הפנימית שלה, במקום להתכתב במיילים ובמקום לחפוף כל עובד חדש, הם השתמשו מערכת מסודרת שכיסתה להם את כל הנתונים. לאחר מספר ימים של לבטים ודיונים, הם קיבלו החלטה להתקדם עם מערכת זו ולפתוח אותה לקהל הרחב.

אותה מערכת נקראת היום - Slack, והיא מוגדרת בתור מערכת פנים ארגונית שצמחה הכי מהר בעולם. ביוני האחרון היא הונפקה בשווי של 15.7 מיליארד דולר.

 

מה אנו יכולים ללמוד מהסיפור?

1. רכבת ההרים האינסופית שיזם בוחר לעלות עליה לא מתאימה לכל אחד. אתם יודע לאן אתם נכנסים, אבל לא תמיד מאיפה תצאו. לחיים יש תוכניות משל עצמם. יחד עם זאת, אתם לא תמצאו יזם שמתחרט על המסע שעבר, וגם כישלון לעיתים מוליד הצלחה (או שתיים).

2. לאורך הדרך, נדרש באטרפילד לעבור מס' פיווטים (שינויים משמעותיים בחברה), דבר לא פשוט מבחינת מוצר אך בעיקר מבחינת חזון וחלומות. פעם נוספת אנו לומדים שיעור חשוב על ההתאהבות בבעיה ולא בפתרון.

3. לבאטרפילד לא הייתה ברירה אלא לצאת לאחר הפיווטים בצורה הרבה יותר זריזה ומצומצמת. במידה והוא היה עושה זאת גם בפיתוח המשחק, הוא היה יכול לחסוך המון זמן, כסף ותהפוכות נפשיות. הידע הזה הפך למה שהיום יודעים לכנות כמודל ה- Lean Startup, המפציר בנו לצאת החוצה עם MVP - גרסה רזה, מדויקת ומרשימה ביותר של הרעיון שלנו.