לפני כשנה שיתפתי פעולה עם חברת הייטק, שלימים זכתה בתואר "אחד האקזיטים הגדולים בישראל".

בתהליך העבודה התמקדתי בפערים שנוצרו לאחר האקזיט בין החברה שרכשה אותם, חברת ענק אמריקאית, לבין החברה בישראל. עיקר העבודה שלי היה לגשר בין צוותי הפיתוח הישראלים להנהלה האמריקאית.

כבר מהצעד הראשון הבנתי את עומק הפער התרבותי בין הצוות הישראלי לאמריקאי. הישראלים הרגישו שכל רעיון שלהם נדחה ע"י הצד האמריקאי. יותר מזה, יוזמות חדשות נבחנו במשך תקופה כה ארוכה שכבר הפכו ללא רלוונטיות. מפגשי סיעור מוחות תמיד נתפסו בצד הישראלי כמייגעים, ארוכים ומדכאים. הרעיונות שהאמריקאים הביאו לשולחן היו חסרי חדשנות ולא הלהיבו כלל את הצוות הישראלי.

האמריקאים מצידם חשבו שהישראלים חסרי אחריות ולא חושבים מספיק לעומק לפני יישום הרעיונות שלהם. בנוסף הם טענו שדרך הביצוע המהיר של הישראלים מהווה סיכון גדול מידי ולכן דחו על הסף רעיונות רבים.

למזלם, ההנהלה שרובה היה גלובלי הבינה מיד שיש כאן בעיה בין תרבותית שצריכה תיווך אחרת חוסר האמון והתסכול שנוצר עקב כך יגרמו נזקים בעבודתם המשותפת.


הבדלים בלקיחת סיכונים

לקיחת סיכונים מתייחסת למה שדרוש לנו כדי להחליט, עד כמה אנחנו מרגישים בנוח לקחת סיכונים כאשר התמונה לא ברורה לנו? האם אנחנו רואים חוסר וודאות כהזדמנות או כמכשול?

ישראלים נוהגים לקחת סיכונים. זה חלק מה-DNA התרבותי שלנו, מבוסס על איך מדינת ישראל נוסדה, דרך המלחמות הרבות ועד למצב הפוליטי של היום. אנחנו אולי לא מודעים לכך אבל אנחנו חיים לצד סיכונים ביום יום שלנו. זו אחת הסיבות שמביאה אותנו לקחת סיכונים בפיתוח ויישום מוצרים. מבחינתנו זה מצב נורמטיבי שאיננו מתרגשים ממנו. אנחנו יודעים להשיק מוצרים שאולי מוכנים רק ב70%, ואנחנו מבינים שיהיו תקלות בדרך, אבל יש לנו את הידע והאמונה שאפשר לתקן תוך כדי. אנחנו גם תרבות טולרנטית לשגיאות, מקסימום קמים למחרת ומתחילים מבראשית.

בצד השני של האוקיאנוס, גם האמריקאים לוקחים סיכונים, אבל התפיסה שלהם שונה. הם דוגלים בתכנון מעמיק, תהליכים בנויים, הם רוצים לראות את הדרך, איך מגיעים לשם, מה צריך לדרך, לתכנן איך להתגבר על מכשולים. ומתוך כך האמריקאים הרגישו שהישראלים פזיזים וחסרי אחריות. בכל פעם שהישראלים הביאו רעיון שדרש ביצוע והשקה שידרבן את האמריקאים לקחת סיכון הם נענו בדחייה. לאחר מספר ניסיונות הישראלים הרימו ידיים והפסיקו להציג רעיונות חדשים.






יש אור בקצה המנהרה

בתהליך העבודה שלי איתם שיקפתי לכל צד את ההבדלים בתפיסת לקיחת סיכונים. האמריקאים הבינו שהישראלים מרגישים בנוח לקחת סיכונים ולכן בפרויקטים שלהם יהיו התאמות תוך כדי והישראלים הבינו שכדי שהאמריקאים יתמכו במיזמים שלהם, הם צריכים לספק מספיק עוגנים ולנהל תהליך הכנה מקיף יותר ואף ארוך מהרגיל שלהם.

בנוסף, הישראלים הבינו שחלק מהתקשורת של האמריקאים הוא לדבר על הסיכון לפני שמדברים על ההזדמנות להצלחה. הם למדו להפוך את ההצעות הכתובות כך שתיאור הסיכון יהיה בהתחלה ולא בסוף.

לסיפור הזה יש הפי אנד. בזמן שכל צד נשאר נאמן לערכים התרבותיים שלו, האמריקאים עם לקיחת סיכונים מחושבת, והישראלים עם הדהירה קדימה, הם מבינים כעת איך התפיסה של כל צד שונה, ומתוך כך נוצר דיאלוג פתוח אשר יצר תשתית לשיתוף פעולה ולעבודה פרודוקטיבית.