כפי שידוע היטב בענף ההיי-טק, בכל עסקה לרכישת עסק (עסקת אקזיט) או השקעה בו (financing), עורך הרוכש או המשקיע בדיקת נאותות של העסק (due diligence). במסגרת הבדיקה, מגלה המוכר לרוכש מידע מפורט בדבר העסק הנמכר על מנת לאפשר לרוכש לבחון אותו ולהחליט בדבר כדאיות העסקה.

במקרים רבים עשויים הרוכש והמוכר (או המשקיע והחברה) להיות מתחרים. במקרים אלה עלול גילוי מידע מסחרי מסוים לרוכש על ידי המוכר (או החברה) לגרום לפגיעה בתחרות. המידע הרגיש נוגע בדרך כלל למחירים, עלויות ורווחיות, לקוחות וספקים ומהלכים אסטרטגיים.

גילוי הדעת החדש של הרשות להגבלים עסקיים

ב-2013 פרסמה רשות ההגבלים העסקיים טיוטת גילוי דעת בעניין זה.

בטיוטה מציינת הרשות כי חשיפת מידע בין מתחרים כפי שציינתי לעיל עלולה להוות הסדר כובל, אשר הינו אסור לפי חוק ההגבלים העסקיים.

נוכח השוני הרב בין עסקאות, הרשות אינה קובעת כללים נוקשים, אלא כללים מנחים, כמו:

* חשיפתו של המידע הרגיש למתחרה רק כשהדבר חיוני לבדיקת הנאותות;

* הקפדה על חתימת הסכם סודיות (NDA);

* העברת מידע מצרפי, ככל הניתן;

* עיון במידע הרגיש על ידי גורם חיצוני או עובדים שאינם מעורבים בתמחור, שיווק או מכירות, אשר יעבירו לצוות המטפל בעסקה ברוכש / משקיע מידע ברמת שורות תחתונות;

*תיעוד מפורט של חשיפת המידע.

הרשות נוקטת בפרשנות רחבה של החוק, המאפשרת לה לפקח על עסקאות רכישה והשקעה כבר בשלביהן המקדמיים. אין ספק שמדובר בעקרון מבורך לצורך ההגנה על התחרות.

לעומת זאת, בארה"ב עורר עקרון זה אי-ודאות מסוימת. ימים יגידו אם אין ביישומו בכדי לפגוע משמעותית בפרקטיקה העסקית החיונית של בדיקות נאותות. לגבי הכללים המנחים, הדרך ליישם אותם תהא מעניינת ומאתגרת.

סוגיה מעניינת נוספת היא תחולת הכללים על חברות זרות, שהרי במקרים רבים הרוכש  או המשקיע הוא גוף שאינו ישראלי. באופן כללי, דיני ההגבלים העסקיים חלים על השוק הישראלי ולכן נראה שגם במקרה זה הפקטור המכריע יהיה הפעילות של הגוף הזר בישראל (כלומר, יבחן אם פעילות הגוף הזר בישראל מתחרה וכיו"ב).

כמו כן, האם אין די בחשש של החברה הנרכשת מפני הנזק שייגרם לה מגילוי המידע, אם עסקת האקזיט לא תיסגר?