המח שלנו מחולק לשני צדדים: האינטואיציה שאחראית על היצירה והחיבור הרגשי והרציונל שאחראי על החשיבה האנליטית. אותה חשיבה אנליטית הינה איטית משמעותית מהצד האינטואיטיבי ודורשת המון משאבים ואנרגיה ולכן אנחנו משתמשים הרבה יותר בצד האינטואיטיבי שלנו - הצד שמפעיל ומופעל באמצעות הרגש. ולכן ה"למה" אתה עושה מה שאתה עושה מונע רגשית הרבה לפני הרציונל. זה המנוע בערה האמיתי שלנו. זה יכול להסביר המון דברים לגבי האדם והחלטותיו, ולגבי הסיבה שהם נהיים יזמים.

כי יזמות היא מן שליחות. היזם רואה חזון בראשו ומשקיע משאבים אדירים להפוך אותו למציאות מתוך תחושת שליחות ובדרך זוכה לאתגרים ומימוש עצמי במלוא העוצמה. אנשים מוכנים להשקיע את כל כולם ולעבוד מסביב לשעון עד חירוף נפש ובמלוא המוטיבציה ללא תמורה וללא שכר רק עבור חזון שמצית בערה פנימית ותשוקות עזות. הרציונל היחיד שקיים הוא זה שמופיע במצגת משקיעים שלהם.

אז מה הפלא שכשעולה לי רעיון שמבעיר אצלי את כל החלומות וממלא אותי בפנטזיות על שינוי עולמי והצלחה כזו שתעשיר את כל עשר הדורות שלי קדימה בד בבד עולים בי הפחדים והחרדות שמישהו חס וחלילה יקח ממני את הרעיון והתהילה הזו. אהבה ופחד. שני רגשות מאוד עוצמתיים. ומאחוריהם אפס רציונל.

אז כל ההחלטות שאנחנו מקבלים הן קודם כל רגשיות והרגש הזה מסנוור לנו את הרציונל ועוקף אותו בסיבוב. זו גם הסיבה לכך שאני יזם . ליזם אין אפשרות לממש את מלוא הפוטנציאל שלו כאיש פיתוח זוטר בחברה גדולה. הרגש שלי הניע אותי לצאת נגד כל ההגיון למסע הקשוח הזה של יזמות. 

יזם צריך לקבל החלטות בתנאי אי ודאות ותחת לחץ עם תלות בנתוני השוק ומגבלות משאבי החברה. זאת מבלי לדבר על מצבו האישי, המשפחתי ומצב רוחו. התנאים הללו מציפים ליזם תעצומות נפשיות לא פשוטות.

כיוון שיזמות היא קודם כל מונעת רגש אז ככל שאנחנו מאוהבים יותר ברעיון כך יותר קשה לנו לראות את המציאות. זה אחד האתגרים הגדולים של יזמים - האימות מול המציאות וביצוע שינויים ברעיון המקורי כדי לרצות את השוק ולא את היזם. כשאנחנו מונעים לפי רגש, ומאוהבים ברעיונות שלנו אנחנו יוצאים מהמון נקודות הנחה ומשליכים על העולם את הצרכים האישיים שלנו ומתעצלים לבדוק בצורה רציונלית ומחושבת, כזו שדורשת משאבים ומעייפת מאוד. קשה מאוד לאמוד את הצורך האמיתי דרך עיניהם של הקהל הרחב ושל כוחות השוק. זאת כנראה גם הסיבה שכ-50% מהמיזמים נכשלים.

אני יכול להעיד על עצמי שלאורך חיי היזמות שלי היו לא מעט מקרים שבהם הייתי בטוח בצדקתי ובאמת מסויימת אך כשהסתכלתי על הנתונים שנאספו או כששוחחתי עם בעלי תפקידים אחרים קיבלתי סטירת התעוררות שערערה אותי. שכשאתה בטוח באמונתך ומלא בטחון לגביה אז מאוד קשה לשנות או לערער את דעתך שכן ערעור כזה הוא תהליך מאוד אמוציונלי שמשליך על הבטחון העצמי לגבי נושא מסויים ומציף רגשות שליליים. ואף אחד לא אוהב להרגיש רע או מעורער. 

אז איך בכל זאת אפשר למתן את קבלת ההחלטות האמוציונליות שלנו ולהכניס קצת שיקולים רציונלים?
אם תשאלו את פרופ' יוסי יסעור או פרופ' דן אריאלי העוסקים בתורת קבלת ההחלטות הם ישתפו אתכם בסט של כלים לקבלת החלטות שקולה ומתונה יותר, כגון: לקבל החלטות בשעות הבוקר כשאתם עירניים, על בטן מלאה ולא לפני ארוחת הצהריים או אחריה, זאת כיוון שככל שאנחנו עייפים יותר ורעבים יותר יש לנו פחות כוחות להפעיל את מנגנון ההחלטה הרציונלי שדורש מאיתנו משאבים רבים.

דרך נוספת לקבל החלטה היא הגישה הפסיבית - דמיינו מה היה קורה אם לא הייתם צריכים לקבל את ההחלטה כיוון שגורם כלשהו השפיע עליה לאחד הכיוונים. האם הייתם מרגישים תחושת הקלה או פספוס? לדוגמא, אם אתם צריכים לקבל החלטה האם לותר על אירוע מחר כדי ללכת לפגישה ואינכם יודעים מה להחליט אז דמיינו שהפגישה בוטלה. מה זה גרם לכם להרגיש? תחושת הקלה או דווקא תחושת פספוס?

ככל שאנחנו מתאמנים ומפתחים כל צד במח שלנו אנחנו מחזקים את היכולות הקוגניטיביות שלנו ונהים יותר חכמים גם אנליטית וגם רגשית. אנחנו מתפתחים ומקבלים החלטות יותר מודעות ויותר חכמות בכל אספקט בחיים שלנו. לא רק בקריירה, גם בזוגיות ובפן האישי. אנחנו צומחים.

אם תביטו על נגנים בזמן נגינתם אתם תראו מיד שהם מנגנים יצירות באופן אינטואיטיבי, במהירות, בלי להתאמץ לחשוב על הפעולות שהם עושים. זו בעצם המהות של אימונים, של למידה. אנחנו הופכים מצבים שקשה לנו לפענח ודורשים מאיתנו המון אנרגיה של הצד האנליטי למצבים ופעולות שאנחנו חושבים עליהם בצורה אינטואיטיבית מהירה וקלה. לכן ככל שמתנסים יותר, זה נהיה קל יותר.

יש ציטוט מפורסם של גנדי האומר - "תחיה כאילו זה יומך האחרון, תלמד כאילו תחיה לנצח".

כפי שכבר ציינתי, חיים של יזם מכילים החלטות קשות ולא מעט תקופות לחוצות ומאתגרות.

כשנכנסנו לתקופה לא פשוטה במיזם בעקבות שינויים בתנאי השוק נאלצנו להצטמצם. היינו צריכים לפטר עובדים וזה הכניס אותי ללחץ לא רציונלי. כעסתי על הכל ועל כולם וכל זבוב הפך לפיל. הכל קיבל הד וכל פעולה שנעשתה בצורה לא יעילה או לא לרוחי היתה בעיני הרת אסון. הכל אצלי צף אמוציונלית, וכמובן שהייתי עיוור לזה. הייתי עסוק מאוד בתסכול ובקושי והם אלה שהכתיבו לי את דפוס החשיבה וקבלת ההחלטות.  וינסטון צ'רצ'יל אמר: ""אם אתה עובר דרך גיהנום, תמשיך ללכת."

אני משתדל לנהל כל הזמן שיחות עם אנשים אחרים כדי לקבל באופן קבוע פידבק וקונטרה למחשבות שלי. באותם ימים קיימתי שיחה עם חבר יזם והוא שם מולי מראה וגרם לי לראות שכל מה שיצא לי מהפה היה אמוציונלי. כל התיאורים שהשתמשתי בהם להסביר לו למה קשה לי ומה ההחלטות שאני רוצה לעשות בעקבותם היו אמוציונליות ולא רציונליות. זה גרם לי להגיע לתובנה שעלי לבנות מתודה שתאפשר לי לקבל החלטות ריאליות בלי לערב את הרגש.

הדברים שלו גרמו לי לשבת ולחשוב על איך אני מנצח את הרגש באמצעות שינוי דרך המחשבה. ואז עלה לי רעיון שאותו גם שיתפתי עם העובדים כדי שגם הם יכנסו לאותו דפוס-חשיבה. נקודת הזמן היתה אחרי צמצום של עשרות אנשים בחברה ותחושה משותפת של תסכול מהמצב. תרגיל החשיבה שיישמתי על עצמי והצעתי לעובדים היה: דמיינו שהגעתם היום לחברה ואין לכם שום מושג לגבי העבר שלה.  עכשיו תתחילו לבחון אותה: מה מצבה בשוק, מי המתחרים, מה היתרונות והחסרונות שלכם, מה עובד בה ובמה היא צריכה להשתפר.

ברגע שניקינו את כל ההיסטוריה והתעלמנו מהעבר כאילו היום התחלנו לעבוד בחברה - מיד השתחררו אצלנו כל התחושות האמוציונליות השליליות והתחלנו לראות באור חדש את הדברים, כאילו זה עתה פתחנו דף חדש. זה התניע מחדש את המוטיבציה ואיפשר לנו לשים יעדים חדשים ולשפר את כל מה שעבד בצורה לא יעילה בחברה. חזרנו לנשום.  בדיעבד התברר לי שהגישה הזו לקבלת החלטות רציונליות קיימת ופורסמה תחת השם "Zero base thinking". 

כשמסתכלים על דרך קבלת ההחלטות בחברות מבוססות ניתן לראות כי הם אינם נותנים מקום למושגים כמו רגש או תחושה של אדם מסויים בארגון. חברות אלה נשענות על המידע שנאסף ונאגר ממגוון מקורות. ארגונים אלה עובדים בשיטת Data Driven Approach. איסוף מידע וניתוחו הם עמוד התווך של קבלת החלטות בארגונים אלה וניתוח המידע מאפשר לקבל החלטות קרות ואנליטיות בלי לערב רגשות. חברות כמו Fiverr ו-Monday חרטו על דגליהן את התפיסה הזו וכל תזה שמקבל החלטות בארגון מעלה מאומתת מול מידע קיים או נבחנת בשטח כדי להוכיח את נכונותה. 

מנגד, מיזמים בראשית דרכם וחברות הפועלים ללא איסוף מידע ואנליזה של המידע או ללא ניתוחי בינה-עסקית חשופים לסכנה של קבלת החלטות והכתבת הדרך לפי תחושה אישית של הדרג הניהולי ובנויות מאוסף תחושות ותפיסות אישיות שאינן מייצגות בהכרח את השוק. אותם יזמים ומנהלים בחברות כאלה מגיעים לרוב עם הכרות עמוקה של צרכי השוק אשר מחליפה את הצורך בתהליכי הניתוחים האנליטים, לפחות בשלבים המוקדמים של חיי החברה.

ההתעסקות עם איסוף המידע וניתוחו דורש הקצאת משאבים של הארגון וקל מאוד לתעדף את זה נמוך יותר בסדר העדיפויות או לוותר על הרכיב הזה. קשה גם להגדיר איזה מידע לאסוף, כמה מידע לאסוף, איך לאסוף אותו ואיך לנתח אותו. במיזם שלי תמיד הרגשתי שנושא איסוף המידע הרלוונטי וקבלת תשובות מתוכו היו אחד האתגרים הגדולים שאיתם התמודדנו. 

לסיכום, העלאת המודעות לכך שאנחנו פועלים אמוציונלית, ההכרה בכך שאין מקום לאגו ולרגש בתהליך קבלת החלטות עסקיות והמידע שאספנו וניתחנו גרם לנו לא פעם לקבל החלטות מושכלות, למנוע טעויות יקרות ולתעדף משימות חשובות שהובילו אותנו בסופו של דבר לשגשוג והצלחה עסקית.