500. זה בערך מספר כוסות הקפה ששתיתי בשנת 2019 עם אנשים שהכרתי במהלך הדרך, ושרציתי שנפגש בכדי ש״נראה מה נוכל לעשות ביחד״.

בדיוק סגרתי את הסטארטאפ הקודם שלי אחרי שלוש שנים מתישות; הייתי חנוק כלכלית, שחוק ובעיקר חסר ביטחון.

הקונפליקט הפנימי בין הרצון לבנות משהו משלי ולהרגיש שאני ממצה את עצמי, לבין הצורך המובן של להרוויח כסף בשביל לאפשר לעצמי תנאי מחיה בסיסיים בלבד רק התעצם מהרגע שבו החלטתי על סגירת החברה.

הבנתי שאם אני בוחר להמשיך בדרך שלי, אאלץ לנקוט בצעדים לא נוחים בכדי לאפשר לעצמי להמשיך את המסע. בצער רב, סיבלטתי את הדירה שלי בתל אביב לכמה חודשים ועברתי לגור על הספה של רבקה, חברה שחיה על קו תל אביב – ניו יורק.

כמה שבועות לאחר מכן, אי שם בינואר 2019, קיבלתי מייל מהעורך של מגזין פורבס: ״אנו שמחים לבשר לך כי נכנסת לרשימת 30 הצעירים המבטיחים של מגזין פורבס עד גיל 30״. בעוד שמרבית האנשים שקיבלו את אותו המייל קיבלו גם חתיכת זריקה לאגו, אצלי זה רק העמיק את הפער בין מה שכולם מסביב חשבו עליי, לבין מה שחשבתי על עצמי. הפער הזה, לצערי הרב, הוביל אותי למקום מלנכולי ומיואש.

כל בוקר, בניסיון למצות את היום שלי ולקנות לעצמי קצת יותר זמן, קמתי מוקדם לרוץ, רק כדי לראות את כל האנשים מסביב לבושים בדרכם לעבודה. הרגשתי שכולם עוקפים אותי ב״מירוץ״, שכולם מתקדמים בזמן שאני דורך במקום, ועדיין מנסה להבין מה לעזאזל אני הולך לעשות כשאהיה גדול.

תמיד היה לי קשה להתמודד עם חוסר עשייה, ואת הזמן הפנוי הרב שהיה לי, הקדשתי לתחביב שלימים גם הפך למקור פרנסה עבורי – הציור. כל אחד מציוריי סימל ומסמל משהו ברוח התקופה שבה הוא מצויר, ולציור שציירתי באותה התקופה קראתי -

“Movement״.

בהסבר על הציור כתבתי:

Consciousness is only possible through change; change is only possible through movement.
Sometimes we go fast, and sometimes only an inch a day. It really doesn't matter, so long as we keep moving.

הפסקה הזו ליוותה אותי במשך החודשים הבאים; שלחתי אלפי הודעות והרמתי מאות טלפונים לאנשים שאני מכיר ושהכרתי בעבר, מבלי שהתביישתי לבקש עזרה, עצות וחיבורים. ניסיתי להישאר בתנועה, בתקווה שתצוץ הזדמנות אחת מכל המפגשים האלו - הזדמנות שתאפשר לי לנתב את כל האנרגיה שלי ולפתח אותה.

באחד הימים קיבלתי הזמנה להצטרף לאירוע נטוורקינג של פורום יוקרתי, אליו הגעתי דרך הרשימה של פורבס. האירועים האלו גרמו לי להרגיש קטן ורק הורידו לי את הביטחון עוד יותר - כולם מסביב הרי מוצלחים, כבר אחרי שלושה סבבי גיוס לפחות, מנהלים 100 עובדים ופתחו כבר את המשרד הרביעי שלהם בלונדון או בניו יורק. ואני? מובטל שישן על ספה, שהשתחל במקרה לרשימה של פורבס.

אנחנו כבר בחודש מאי 2019, אחרי חודשים רבים של חיפושים וכוסות קפה שלא הניבו דבר. האינסטינקט הראשוני שלי היה להישאר בבית ולקוות להזדמנות שתנחת עליי משמיים, אבל הדחף הזה, והידיעה שאני צריך להישאר בתנועה, הביאו אותי לשים ג׳ינס ונעליים ולצאת לאירוע.

באירוע פגשתי את המארגן - מסוג האנשים שמכיר את כולם. ״מה כבר יש לי להפסיד״, חשבתי לעצמי. ניגשתי אליו, אמרתי שלום בנימוס, ושלחתי את לחמי. ״בדיוק סגרתי את הסטארטאפ הקודם שלי לפני כמה חודשים, ואני מחפש את ההזדמנות הבאה שלי״. המארגן אמר שיפקח עיניים, ומבחינתי הרגשתי שהוצאתי את המקסימום מהסיטואציה.

אחרי כמה ימים, קיבלתי טלפון מהמארגן. ״חבר ואני התחלנו לעבוד על משהו, נשמח להיפגש לקפה״.

כוס הקפה הזו, מתוך 500 ששתיתי באותה השנה, הביאה לייסודה של חברת Amy, חברה שפועלת בתחום ה-Relationship Management, ושכבר נמצאת אחרי גיוס פרה-סיד משמעותי.

במהלך החודשים הקרובים, אפרסם אחת לשבועיים טור אישי שיגע בצד הפחות זוהר של חיי היזמות. בלבטים, ההתמודדויות והקשיים שלאו דווקא נוגעים ליום-יום בחברה, אלא דווקא בכל מה שקורה מסביב. ֿ

ולבינתיים? אני לא בטוח שיש לי שורה תחתונה, בכל זאת – אנחנו רק בתחילת הדרך, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות – לפעמים אנחנו זזים מהר ולפעמים לאט, אבל לא משנה מה – אנחנו פשוט חייבים להישאר בתנועה.