נעים מאוד :)

אני סיון חרמון, ישראלית פטריוטית, בוגרת קורס תכנות של ממר"ם ושירות ביחידת ההדרכה (בסמ״ח) ובממר״ם עצמה, קצינה אפילו, בוגרת המרכז הביתנחומי בהרצליה ואוניברסיטת קולומביה, ואני… גרה בניו יורק, כבר יותר מ-12 שנים. פייר ניסיתי לכתוב את המילים "ירדתי מהארץ" אבל זה פשוט הרגיש זר, שגוי, וגם כואב. 

יוסי (העורך הראשי של העיתון), הציע לי לכתוב כישראלית שגרה בחו"ל וכמובילת ארגון בתחום התוכנה, וכנראה גם כי שניים מהתחביבים שלי זה שיתוף ידע, וכתיבה - נשמע די מתאים לא?

אז בטורים הבאים, אני מתכננת לחלוק איתכם את החוויות של ישראלים בחו"ל, קצת מהעבר איך הגעתי למדינה הזו, ומה הרגשתי וחוויתי פה, וגם מההווה (ישראלים בניו יורק בזמן קורונה) ומהעתיד שיבוא עלינו לטובה.

לאורך השנים פיתחתי אהבה והערכה מאוד גדולה למשוב ופידבק, כזה מהסוג האיכותי, אז אשמח לשמוע מכם דרך התגובות או  בפרטי, מה אהבתם ועל מה תרצו לשמוע בפעם הבאה.

אוקי, אז קצת יותר רקע עליי או "תראו מי מדברת":

נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, למרות המוניטין הבינוני שהיה לעיר אני הייתי לקוחה די מרוצה :)

בנעוריי עבדתי בפיצריה ופיתחתי כישורי העפת פיצה באוויר שלא יביישו אף אחת!

עם גיוסי לצבא, נחתתי בבית הספר למקצועות המחשב, שם למדתי להיות תוכניתנית במשך חצי שנה מאוד אינטנסיבית, ולאחר מכן הקדשתי שנתיים וחצי בהכשרה של כ-200 תוכניתנים נוספים. אלו היו השנים המעצבות של חיי, שלימדו אותי על עבודה קשה, ערכים, מנהיגות, חשיבותו של המשוב, שיתוף ידע ואיך לעמוד מול קהל (כל זה בנוסף לשיפור כישוריי המקצועיים כמובן).

אחרי 8 שנים בצבא, אני אחסוך את כל הפרטים הקטנים, החלטתי לנסות את מזלי בעולם "האמיתי" כדי לוודא שיש לי את היכולת הזו, הצטרפתי לחברת סטארטאפ קטנטנה, אז 60 עובדים, שסיפקה לי את המקפצה הזו לעבור לארה"ב. 

אז איך קרה שעברתי לארה״ב?

מתישהו בין גיל 15 ל-25 התחלתי לדמיין ולקוות שיום אחד אגור במדינה אחרת, עם תרבות שונה ושפה זרה. זה היה ככה בראש שלי, אבל אף פעם לא עשיתי צעד לכיוון הזה. החוויה סיקרנה אותי, וכשפגשתי אנשים שחוו את זה, אם להיות כנה, די הערצתי אותם. אבל שוב, לא עשיתי כלום כדי לגרום לזה לקרות.

יום אחד, חבר של בן זוגי, נכנס אלינו לדירה בתל אביב, והכריז: ״אני עובר לניו יורק״. איבדתי נשימה. ״מה? איך? גם אנחנו רוצים!״ היתה התגובה המיידית שלי. פתאום זה היה נראה ממש אפשרי, כאילו כל אחד יכול לעשות את זה. החבר, רומן שמו, סיפר איך הוא הצליח לעשות את זה.

הפצרתי בבן זוגי לפנות לאותה חברה ולנסות לעקוב אחרי רומן, אבל השכר שהוצע לו היה מאוד נמוך והיה מאוד מקשה עלינו את החיים בניו יורק. היינו צריכים למצוא דרך אחרת. איפשהו שם באמצע התהליך, בן זוגי אמר: ״למה נראה לך שמתוך מליון ישראלים שרוצים לעבור לניו יורק, דווקא אנחנו נצליח?״ ואני, מלאה בביטחון עצמי (או סתם מלאה בעצמי) השבתי: ״כי זה אנחנו, ונמצא דרך!״

במקרה אחותי הגדולה באותו הזמן בילתה שנה בניו יורק כחלק מההכשרה שלה להיות מנתחת ולנו כבר מתוכנן טיול לניו יורק לחג המולד.לפני הטיול נכנסתי למשרד של המנהל שלי, שהיה גם מנהל הפיתוח של החברה, ואמרתי לו: ״זה לא אתה, זה אני, אני רוצה לראות תרבויות אחרות״ :) 

טוב נו, לא בדיוק במילים הללו, אבל כן אמרתי שעוד אין לי ילדים, וזה זמן טוב לחוות חוויות, ושאני אשמח לברכתו לדבר עם מנהל הסניף בניו יורק על מעבר פוטנציאלי.

הוא אמר ״כן״!

בקיצור, נראה לי שהבנתם. דיברתי עם האיש בניו יורק, הוא היה צריך אנשים, ושמע עליי דברים טובים, וכו׳ וכו׳. הדרך לא היתה קלה, לבן זוגי לא היתה ויזת עבודה, התפקיד פה היה ירידה ברמה (ממנהלת של שני צוותים לתוכניתנית שדה), המשכורת הייתה יכולה להיות יותר טוב, ועוד הרבה אתגרים, אבל הצלחנו לגרום להם לקרות - והגשמנו את ״החלום״.

ב-12 השנים שאני פה, צברתי המון חוויות והרבה ניסיון, למדתי מנהל עסקים בקולומביה, עבדתי ב-3 חברות והגשמתי המון שאיפות, כמו למשל עבודה באחת מחברות התוכנה הידועות והמרשימות ביותר בעולם (שיוסי מכריח אותי להגיד שיש לה אותיות צבעוניות בלוגו). במקביל יצרתי שני בני אדם קטנים (ולרוב) מקסימים, ושיפרתי את כישורי ההנהגה מ-7 אנשים ל-70.למדתי ה-מ-ו-ן על התרבות האמריקאית, ועל ההבדלים בין ישראל לארה"ב וישראלים לאמריקאים, ואפילו בין היהודים האמריקאים לישראלים. 

 אני שמחה לשתף אתכם בחוויה העוצמתית הזו שלי היא מאוד משמעותית ומקווה שאתן לכם ערך אמיתי במסע הזה.