נמרוד רון במחסום כתיבה בטור השבועי שלו. על מחסום כתיבה, כשלונות וכל מה שבינהם. על המלחמה היומ-יומית של יזם במלחמת השדים שיושבת לנו בראש. אבל גם אופטימיות יש פה.
כבר שעתיים שאני יושב מול מסך ריק, ואין לי מושג מה אני הולך לכתוב בטור של השבוע.
מנסה להזכר בשיחה שניהלתי עם חבר קרוב בשם דורון מדלי לפני כמה שנים; שאלתי אותו איך משוררים מתמודדים עם מחסומי כתיבה. הוא אמר לי שכדי להריץ את המוח ולייצר זרימה יש תרגיל פשוט שצריך לבצע - פשוט להתחיל לכתוב, לשפוך את כל הבלאגן שיש בראש, בלי לחשוב יותר מדי ובלי למחוק כלום, ישירות למחשב או המחברת. ״כתיבת רצף״ הוא קרא לזה. החלטתי לנסות.
אחרי כמה דקות, כשהרגשתי ש״ניקיתי״ את המוח שלי, הסתקרנתי ועברתי על מה שכתבתי.
גיליתי שם כמה דברים שהטרידו אותי; מחשבות ש(מסתבר ש)היו לי בראש כמו ״יהיה לך קשה להתחרות בטור הקודם״, ״אין לך את זה״ ו״הסיפור שלך לא מעניין אף אחד״.
קרדיט:מאיר כהן
המחשבות שלי עצרו אותי הרבה פעמים בעבר מלרדוף אחר המטרות שלי. זו מלחמה שמתנהלת יום-יום עם המוח, אבל אני כבר מרגיש יותר שולט מאשר נשלט; למדתי לתת למחשבות השליליות שלי הרבה פחות מקום ולא להתייחס אליהן, אבל היום, רגע לפני שהחלטתי לא להתייחס אליהן, הבנתי שזה אחלה נושא לכתוב עליו.
אני מנסה לחשוב מאיפה נובעות כל המחשבות האלו, ונראה שזה פשוט מגיע מאותו המקום, אותו דפוס ישן שנקרא פחד מכישלון.
לפחד הזה יש פוטנציאל לחבל בסיכויי ההצלחה שלי ובמשך שנים השפיע יותר מדי על הבחירות שעשיתי בחיי.
כל עוד חוויתי את הניסיונות הלא מוצלחים שלי ככישלונות, היה לי קשה יותר לפעול שוב.
הסיבה שבכל זאת פעלתי הייתה כי פחדתי יותר מחוסר הפעולה מאשר מהכישלון, מהשאלה ״מה היה קורה אם״ ומלתפוש את עצמי כאדם שרוצה משהו ולא פועל כדי להשיג אותו.
לפחד מכישלון יש גם סייד-אפקט בעייתי מאוד – תודעת כישלון.
התמקדתי בקושי, בכאב ובתסכול, והייתי פסימי בנוגע לסיכויי ההצלחה שלי עם כל אחד מהניסיונות שלי.
על זה חשבתי, על זה דיברתי וזה גם מה שאני זוכר.
אולי הגעתי להישגים מרשימים, אבל בתודעה שלי היו חקוקים בעיקר הדברים שלא השגתי, והחוויה שלי הייתה בעיקר חוויה של כישלון.
בין השנים 2017-2019 הפסדתי רבע מיליון ש״ח.
באותן שלוש השנים גם עשיתי כמה עסקאות נדל״ן מוצלחות; קיבלתי את אות יקיר האוניברסיטה העברית; נכנסתי לרשימה של פורבס; הצגתי את אחד הציורים שלי לצד ציוריו של אנדי וורהול, וכמה חודשים מאוחר יותר גם מכרתי 11 ציורים לכמה מהאנשים העשירים ביותר בארה״ב, ואשכרה קיבלתי הזמנות לבוא ולספר את הסיפור שלי בפני מאות אנשים.
ולא, אני לא כותב את זה כדי להשוויץ. אני כותב את זה כי תכל׳ס, הרבה פעמים, כשאני מסתכל על שלוש השנים האלו, החוויה העיקרית שלי מהן היא שהפסדתי רבע מיליון ש״ח.
האם ההפסד הזה הוא באופן אובייקטיבי הדבר הכי גדול שקרה לי בשלוש השנים האלו? אני לא בטוח, ואולי זה גם לא משנה, כי מה שמשנה זה איך שאנחנו תופשים את הדברים בחוויה הסובייקטיבית שלנו.
אותם ניסיונות לא מוצלחים הם לאו דווקא כישלונות, ואני משתדל להזכיר לעצמי את זה כל בוקר.
בסופו של דבר, מדובר באבני דרך שמקדמות אותי צעד נוסף קדימה, גורמות לי להעריך את הניסיונות המוצלחים יותר, להבין כמה תעצומות נפש יש בי, ובעצם מהוות חלק בלתי נפרד מהתהליך.
ובאשר לפסימיות – מישהי קרובה אליי מאוד לימדה אותי שהפסימיות לא מגנה עליי מהפתעת הכישלון, אלא בסה״כ גורמת לי לחיות בחוויה שכבר נכשלתי. ומי לעזאזל רוצה לחיות בחוויה כזו?
הנושא הזה מלווה אותי כבר הרבה שנים, ואף כתבתי על כך בעבר באחד מציוריי שנקרא ״חסר-פחד״ (בתרגום חופשי מאנגלית):
״אנחנו בדרך-כלל לומדים על אנשים מסוימים רק כאשר הם הצליחו בגדול.
אנחנו מעריצים את ההצלחה שלהם, וכמעט אף פעם לא רואים את המאבק העצום שהם עברו כדי להגיע לאותה הנקודה.
במציאות, זו הדרך הארוכה והמאתגרת לפסגה, שמאפשרת להם להיות חסרי-פחד ולצלול ישר לתוך אתגרים חדשים, גם כשלא הכל כל-כך ורוד.״
כל ניסיון שלי עשוי להצליח ועלול שלא, אבל אני משתדל להזכיר לעצמי בכל רגע ביום שהטרמינולוגיה שאני משתמש בה עלולה להיות מסוכנת.
ניסיון שלא הצליח הוא לא כישלון, שכן כישלון הוא מכת מוות לחלומות ולאופטימיות.
ניסיון שלא הצליח הוא בסך-הכל ניסיון שלא הצליח, ובכל ניסיון שכזה טמון זרע של הצלחה שנחבא, אותו אנחנו לעולם לא נמצא בחוויה של כישלון.
