במשך 3 טורים אני מדברת בלי סוף על חוויית מועמד. ואני מרגישה שיש לי עוד כ"כ הרבה לכתוב. אבל, תנו לי לספר לכם מה בכלל הוביל אותי לשים דגש כ"כ גדול על חוויית מועמד.
בואו נדבר קצת על כשלונות.


כשעבדתי בחברת השמה, הייתה לנו תחרות שנתית על פרסים שווים במיוחד למי שיעמוד ביעדים מסוימים. מיד הייתי נכנסת למצב טורבו ולא בוחלת באמצעים - הכל כדי להגיע ליעד הנכסף.
פושטת על הלינקדאין, הופכת לסורסרית במשרה מלאה 24/7 ובכל מקום אפשרי - חופשות (חופשת גלישה בסרי לנקה זה אחלה מקור גיוס), מעליות ( סורסינג מעלית אשכרה עובד), מפגשים חברתיים - הכל!


באחד משיטוטי בלינקדאין הצלחתי "להעלות בחכה" את המועמד המושלם, שלצורך העניין נקרא לו איתי.
לאיתי היה בדיוק את הניסיון ש90% מהלקוחות שלנו חיפשו. מתכנת בכיר, עם הטכנולוגיות הכי נחשקות שיש, מסטארטאפים נחשבים בתעשייה, ויציבות תעסוקתית מרשימה.
לכן, זה לא הפתיע אותי שתוך חצי שעה כל הלקוחות שלנו ביקשו את הפרטים שלו. ככה, אחרי שעה מהרגע שאיתי דיבר איתי הוא מקבל רשימה של לפחות 50 חברות שמבקשות את הפרטים שלו. על כל אחת מהחברות הוא מקבל פיץ' סקסי, ותוך יומיים הוא מוצא את עצמו מתראיין בחברות שהוא בחר מתוכן, כשאני מנסה כל יום לייצר עוד ועוד תהליכים ולשכנע אותו לראות כמה שיותר מקומות. כנראה שהייתי די משכנעת, ואיתי התחיל הרבה תהליכים במקביל.


באותה תקופה לא הייתי מודעת לכמה מאמץ בכלל צריך להשקיע בכל תהליך של קבלה למקומות כאלה. אין סוף ראיונות, משימות בית, וכל זה תוך כדי שהוא עובד במשרה מלאה.
בערך שבועיים אחרי זה איתי הזמין אותי לשיחה צפופה. 

"ירדן, אני מרגיש שאת רואה אותי כמו דולר מהלך. אני מבין שאת רוצה לזכות בחופשה בבראשית או באייפון, אבל את לא קשובה לצרכים שלי, למה שאני מחפש, ואני מבזבז את הזמן שלי בלהתראיין למקומות שלא מתאימים למה שאני רוצה". בשבילי, זה היה כמו בוקס בבטן. אני, שמתגאה כ"כ במערכות יחסים שאני מפתחת עם המועמדים שלי, מקבלת פידבק כזה. 

אמרתי לו שאני מצטערת שגרמתי לו להרגיש ככה, וביקשתי ממנו לספר לי שוב בדיוק מה השיקולים שלו ואיך אני יכולה לעזור לו. מכירים את הרגע הזה בסרטים שפתאום יש "הילה" מסביבכם, מן הארה כזו? אז בול ככה- אחרי השיחה עם איתי משהו בחשיבה שלי השתנה לחלוטין, ואני מאמינה שבלעדיו לא הייתי מגיעה לאיפה שאני נמצאת היום.


השיחה עם איתי שינתה אותי ואת השקפת העולם שלי בתור מגייסת. איתי גרם לי להבין שמעל להכל - מדובר פה במערכת יחסים שבנויה על אמון והקשבה, על מנת לעזור לו למצוא את הצעד משמעותי הבא בחייו. 

כמה השלכות יש למקום עבודה על החיים שלנו. פתאום ההבנה שזה ישפיע על המצב הכלכלי, על הסיפוק היום-יומי, על הזמן שהוא יבלה עם המשפחה שלו, על הכל. זה, הרבה יותר משמעותי מעוד סגירת תקן, מעוד בונוס, ובטח שיותר משמעותי מאייפון או חופשה בבראשית.


איתי היה בתקופה מעניינת בחייו, שניה לפני שהוא הופך להיות אבא לתאומים, בעבודה יציבה ובסך הכל טובה. הוא היה מוכן לעזוב רק עבור משהו מאוד ספציפי - סטארטאפ קטן, קרוב למקום מגוריו, שבו יהיה לו תפקיד מרכזי עם אימפקט משמעותי והשפעה אמיתית על קבלת החלטות, וכמובן מקום שגם יאפשר לו לבלות עם משפחתו.

התחלנו לסנן ביחד הצעות לא רלוונטיות, לבטל ראיונות במקומות שלא התאימו בול להגדרות, ולהיות הרבה יותר ממוקדים. ממש מעט אחרי זה- הגיעה ההצעה מהמקום הכי מדויק למה שאיתי חיפש.


היום אני ואיתי חברים טובים, מדברים מדי פעם ונפגשים לקפה בשכונה (אפילו עברתי לגור לידו). שנתיים וקצת אחרי, הוא עדיין עובד באותו מקום שמצאנו ביחד, קודם לראש צוות, מאזן בין תפקיד סופר משמעותי לחיי משפחה מדהימים, והאמת - שהסיפוק מלראות ולשמוע את זה יותר גדול מכל פרס אחר שיכלו לתת לי.

בסופו של דבר, זה הכל סביב מערכות יחסים.