ניסיתי לשחזר את כל הדרך היזמית שלי שבכלל מתחילה אי שם בתיכון חשמונאים בבת-ים כיו״ר מועצת התלמידים של בית הספר ומועצת התלמידים העירונית (כבוד!), דרך השירות הצבאי שלי ביחידת ההדרכה של ממר״ם ועד להקמת החברות שעמדתי בראשן וימינו אנו. לאורך כל הדרך כמות האחריות שהיתה לי על הכתפיים היתה עצומה, עשיתי משרה וחצי לפחות ועבדתי סביב השעון. כזה אני. 

לא, לא באתי לטפוח לעצמי על השכם. ממש לא. אלא להסביר למה בדיון עם אותה גברת אני הוא הצודק. בערך.

אתה מחליט לצאת לדרך יזמית. אתה בוחר להוציא כסף מהכיס כדי שהמיזם יתפוס תאוצה (ואתה מקריב הרי, כי אתה לא לוקח את השכר הפוטנציאלי שלך) או שאתה מגייס כסף מחברים ומשפחה או איזה אנג׳ל שהצלחת לשכנע להכניס את היד לכיס. הזמן מוגבל. לא לא.. הוא לא מוגבל. אנחנו כבר מאחרים בלו״ז והוא עוד שניה נגמר!

השעון המתקתק הוא בעצם שם המשחק פה. איך אתה יכול לעבוד כשהשעון מתקתק וכל שניה אתה שומע אותו בראש שלך? תיק-תק.. תיק-תק. הרי זה כמו העינוי הסיני הידוע של טפטוף טיפת מים על היד שלך לאורך שעות (או משהו בסגנון). אתה צריך להתעלות מעל הכל ולהצליח לעשות את הבלתי אפשרי, הרי הסטטיסטיקה היא גם עומדת לרעתנו.

אז כן, אנחנו צריכים לעבוד קשה. כן, זה כמעט מסביב לשעון. כן, צריכים להקריב המון.
אבל לא, לא צריכים לאבד את עצמך בדרך. זה לא פחות חשוב.
מכיר יזמים שכשהם נכנסנו לתהליך הם נעלמו מפני האדמה, הפסיקו לתקשר ולהתקשר, הפסיקו להשקיע במשפחה ועוד ועוד. אני השתדלתי לסמן לעצמי את הדברים שחשובים לי בין אם זה בקשר עם החברים שלי הקרובים, תחביבים וכמובן אשתי והבנות החמודות (לרוב) שלי.

מתחילים שנה חדשה השבוע ובנוסף לזה סגר לא פשוט שני במספר (ונקווה שאחרון), ואני מציע לכולם לסמן את הדברים החשובים האלה שלא מוותרים עליהם גם כשעובדים 24/7 על המיזם הבא של ישראל.


שנה טובה!
יוסי