מבלים בבר שותים כמה משקאות ואז העניינים מתלהטים, טלפונים מחליפים ידיים. מפגשים, מפגשים, יוצאים קבוע. תור אצל מומחה לסקירה ראשונה לבדוק שהכל בסדר. מסקירה לסקירה היא רוקמת עור וגידים הישר מול עינינו. אחרי חודשים של תכנונים, הציפייה והתרגשות מציפים. הנה היא פה, אנחנו ממהרים להכניסה למרשם. כמה ימים אחרי במסיבה הגדולה חושפים אותה בגאווה, חברה חדשה נולדה.


אנחנו צעירים, חסרי ניסיון, לילות מחוסרי שינה, דאגות, הנה היא מעלה חום, לא מצליחה לעלות במשקל. מאכילים מקרנות הון סיכון, מלאכים נדיבים מסייעים וכולם מקווים שתשרוד את שנות חייה הראשונות. היא גדלה והופכת לעצמאית מיום ליום, נפש בריאה בתפעול בריא.


אנחנו מקווים בסתר ליבנו כי תתפתח לחברה מכובדת, הייטק או רפואה ואם אפשר את שניהם יחד מה טוב, בעלת תזרים מזומנים חיובי ויחס חוב תוצר נמוך.


כשהפכנו להורים סדר הקדימויות השתנה, קץ הילדות. אחריות בלתי נגמרת וכאוס שדורש תפעול באופן יצירתי. איזון, אם נדרוש יותר מדי היא תגדל להיות צייתנית ללא יכולת לחשוב מחוץ לקופסה, נדרוש פחות ויש סיכוי לאובדן מיקוד.


אומרים שכל ילד הוא שונה, לרוב בבואה של ההורים שלו. אמת ביולוגית זו מכתיבה את הקביעה שרוב ההורים באופן טבעי אמורים לדעת מה נכון לילדים שלהם. קביעה זו לא מדויקת בלשון המעטה, יש אנשים שמגיל צעיר מטפחים דחף להפוך להורים ואחרים נגררים בעל כורחם אחרי בני זוג עם יכולות פרזנטציה מפותחות. 


לא כולם בנויים לגדל ילדים. אין מדריך לזה... כלומר... יש, אבל הוא כולל בעיקר דעות שכתבו אנשים זרים, זה אף פעם לא יתאים במדויק לילד שלכם. אפשר ללכת בגישה המדעית, לפנות למחקרים שמנסים להסיק מהכלל אל הפרט גם כאן הילד שלכם יוכיח שלכל ממוצע יש קיצון. קיימות גם אנקדוטות, קיצורי דרך שאנחנו נהנים לשמוע על ניסיון של הורים אחרים, מוצלחים שגידלו ילדים מדהימים שהגיעו עד לירח.


דימוי המיזם כילד נפוץ מאוד בשפה ובתרבות ולרוב אפילו מתקבל בהבנה (מקובל חברתית לייצר מפעל חיים שהוא לא ילד) לדימוי יש גם משמעות פרקטית הוא עוזר ליזמים להשיג את המיקוד הדרוש ברעיון ולתת לו את הדרייב בשביל שהוא יהפוך למציאות (כמו ג'פטו הנגר, אנחנו מתפללים לכך שהמיזם שלנו יהפוך "לילד אמיתי" בבוא היום). 


דימוי זה מקיים בתוכו סתירות פנימיות כאשר אנחנו נוגעים בשאלת התכלית לגידול ילדים לעומת תכלית המיזם. ילדים נוצרים בעיקר מדחף ביולוגי של הגנים שלנו להפיץ את עצמם. אנחנו "מתרצים" לעצמנו את התכלית שבילדים: "השקעה" לטווח רחוק, תועלת לחברה, הצלת הזוגיות, ילדים זה שמחה או אפילו סתם הפגת שעמום. המציאות היא שאנחנו קודם כל מתוכנתים ביולוגית לעשות ילדים. זהו הדחף הבסיסי שמניע את האבולוציה כך שהתכלית לילד היא בלתי משתנה אנחנו רק מסווים אותה.


מיזמים לעומת זאת הם יצורים סינטטיים לחלוטין, כיוצרי המיזם אנחנו מיצרים את התכלית. אין פה ברירת מחדל ביולוגית ארכאית שאלוהים / הטבע יצרו. אם נרצה להרוויח נייצר מיזם עסקי ואם נרצה לתרום לחברה ניצור מיזם ללא מטרות רווח ואפילו בתוך הקטגוריות הגדולות קיימות מטרות משנה שונות – החזון. להבדל זה יש יתרון, אנחנו יכולים לשנות את התכלית והחזון בנקל בהתאם להתפתחויות זו גם הסיבה לכך שאבולוציה מיזמית מאפשרת את קיום החדשנות מלכתחילה, השאיפה הבלתי נגמרת לשינוי הסטטוס קוו שהיא בתורה דוחפת השינוי עצמו במעגל קסמים בלתי נגמר שהתחיל אי שם בתקופת המיזם הראשון של האדם.


חברים, מיזמים אינם ילדים, הם משהו אחר שמתנהג דומה מאוד לילדים אך גם שונה.  לוקח זמן להבין את זה.