כשהייתי ילד ציירתי הרבה. ציירתי בשיעורים, בהפסקות ובבית, וזה עשה לי טוב, אבל איפשהו בסוף היסודי, פשוט הפסקתי; חשבתי שזה לא באמת מביא לי ערך, שזה לא משתלב עם התוכניות הגדולות שלי, ושעדיף שאשקיע את הזמן הזה בלימודים.

אז אחרי כמה שנים טובות, באמת סיימתי את הלימודים עם ממוצע בגרויות גבוה, התגייסתי
לצבא, סיימתי מסלול בשלדג, הקמתי חברה, מאוחר יותר גם סטארטאפ, סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה העברית והייתי לקראת סיום התואר השני. הכל עבד לפי התוכניות הגדולות שלי, אבל פאק, למה אני לא מצליח לספק את המפלצת?!

רצה הגורל, וב-2016 עברתי לתל אביב לגור עם חבר טוב, שהוא במקרה גם אחד האנשים הכי מוכשרים שקיימים על הפלנטה. מהאנשים המעצבנים האלו שכל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב.

טייס F15i שעושה עוד מיליון דברים, וברמה הכי גבוהה שאפשר; הוא צייר, פסל, מתופף, גיטריסט, מגדל סוסוני ים ואלמוגים באקווריומים שהוא בנה בעצמו, ובאופן כללי, הוא כל-כך מבין בעולם הצומח והחי שאני בטוח שמגיע לו עבור כל הידע הזה איזשהו תואר של כבוד.

ב-2014, טסנו כל החברים לתאילנד, ובאחד הימים ירדנו לצלול. כשהגענו למועדון הצלילה, הוא נעמד מול פוסטר שמונה שמות ותמונות של מאות סוגי דגים, ואחרי כמה דקות פנה לבעלי המקום, הצביע על אחד הדגים בשלט, ואמר לו: "This is not a Tomato Fish".

כולנו צחקנו, כולל בעל המקום. זה פשוט היה מוזר, כי כשרואים מידע על דגים בפוסטר במועדון צלילה, נראה לי שרובנו לוקחים כמובן מאליו את נכונות המידע (ואולי זה נושא לטור הבא), אבל אחרי כמה דקות של ויכוח, האינטרנט הכריע לטובתו של החבר.

בקיצור, למה בכלל הזכרתי אותו? כי כשעברתי לגור איתו, זה פתאום היה כל-כך  in my face. סוג של מראה עבורי לכל מה שאני לא עושה. הרי הוא עושה כל-כך הרבה דברים, ואני מה? לומד ועובד כל היום. עולב.

באחד הימים הראשונים שלנו בדירה, כשראיתי אותו מצייר, התחילה לי הרגשה מוזרה בגוף (בדיעבד – קנאה).

ביקשתי ממנו להזכיר לי את העקרונות הבסיסיים של הפרופורציות, משיכות המכחול והחוקיות של הצבע, ופשוט לקחתי את אחד הקנבסים שלו והתחלתי לצייר.

לא אשקר, הציורים הראשונים שלי היו מכוערים (שלום כתה א'), אבל נהניתי אז המשכתי לצייר, עד שקצת נזרקתי למחשבות שהיו לי בילדות. העניין הוא שהפעם לא חשבתי שזה פוגע לי בתוכניות הגדולות, או שאין לזה ערך, כי תכל'ס? יש לזה ערך, ואולי הערך החשוב מכולם – היה לי פשוט כיף. כיף שהוא לא יציאה עם חברים או חופשה בחו"ל. כיף שהוא שלי עם עצמי.

הרי אני משקיע את מרבית יומי ואת האנרגיה החיונית שלי בעבודה השוטפת, וזה מוביל לדבר אחד – שחיקה נפשית, ופתאום הציור מאפשר לי למצוא עשייה אשר משרה שלווה ומאפשרת לנפש לחרוג קצת מהעיסוק השוחק ומהלחץ שנכפה עליי בעבודה היומיומית.

רוב הדברים שאנחנו עושים בחיים הם פעילויות וחוויות שמתמקדות בסיפוק המיידי – קניות, חופשות, מסעדות וכו'. הם לא בהכרח רעים, אבל הם לא מבטיחים סיפוק אמיתי, כזה שמזין את המפלצת שהיא בכלל לא מפלצת, היא הנשמה. נכון, זה פלצני, אבל שחררו רגע את הציניות.

אנחנו עסוקים כל חיינו במרדף. מרדף אחר מטרה, משמעות או הגשמה, אבל הבעיה היא שאנחנו בעיקר רודפים אחרי מה שאנחנו רוצים ומה שאנחנו צורכים, ולאו דווקא אחר הדברים שאנחנו צריכים.

ההבנה הזו שינתה את הלך הרוח שלי, וזה שינה את האופן שבו אני עובד ורודף הצלחה בכל תחומי חיי, כי הצלחה לא שווה כלום אם לא כיף לי בדרך.

בתמונה: Tomato Fish  אמיתי