שחיקה.

בואו נדבר על זה.

אנחנו כל הזמן מציגים חזות של יזמות בועטת, חיה, מלאת אנרגיה.

אנחנו צריכים תמיד להראות בשליטה, עם הידיים על ההגה, 
אנחנו צריכים לחייך, ורצוי חיוך מושלם תוך המסע הלא פשוט הזה שאנחנו הולכים בו.

לא, אני לא נותן במה להתבכיינות (טפו! בושה!) אבל, כן צריכים לשים לב לעצמנו בתוך המסע.
גם הלוחם הגדול ביותר בעולם, צריך לשים לב לגוף שלו, לצרכים שלו ואם צריך לעצור לרגע, לשתות מים, לשבת מתחת לעץ ולהמשיך הלאה.

כשהייתי מדריך בקורס תכנות בממר״ם, היתה לי נקודת שבירה אחת שאני זוכר אותה עד היום.

9 שנים שירתתי ביחידה שלי (ולא הייתי מחליף אפילו דקה אחת בהן), אבל כמדריך ומפקד היינו נדרשים (ובצדק) להיות מדוגמים - דמיינו 9 שנים של גילוח יומי, צחצוח נעליים, חולצה במכנסיים ומה לא. אין מה לעשות התפקיד מחייב. בנקודה המדוברת נכנסתי לחדר של ראש המדור שלי ואמרתי ״דיי, לא רוצה יותר. רוצה להיות עם חולצה בחוץ כמו כולם פה בבסיס ולא מגולח״. הוא הרים את הראש, חייך ואמר לי ״אתה צריך חופש. לך, תחזור מחר.״
צחקתי. ״מה קשור חופש? לא רוצה חופש. רוצה לא להתגלח!! שומע אותי???״ הוא שמע, אבל הוא יותר מזה, הוא הקשיב.

הלכתי הביתה. חזרתי. המשכתי הלאה במסע.

מאז ועד היום אני קשוב. אני קשוב לרגעים האלה שאני ״לא יכול יותר״, ״שבא לי למות״, ״שאני לא מבין למה״ וכל מה שבינהם.
איך יודעים? איך יודעים שאנחנו שחוקים? בקושי קמים בבוקר, מגיעים עם עיניים אדומות לעבודה, לא מרוכזים, עייפים, הגוף רפוי, אין חיוך על הפנים רוב היום ותמשיכו את הרשימה בעצמכם.

מה עושים?

הכי חשוב בעיניי זה לעצור לרגע. עצרו את הרכבת, זה מותר, זה בסדר, זה חוקי (בעצם אין חוקים).

אני לרוב לוקח יום חופש, מנסה להתנתק, לא לפתוח מחשב או לא לקרוא מיילים כל רבע שעה.

אם אפשר רצוי לטוס רגע לחו״ל לכמה ימים (אז הניתוק מועצם יותר) - אבל לקחו לנו את האופציה לטוס השנה.

חשוב לאפס כוונות, לכייל את המטרות, לוודא שאתם עדיין במסע הזה מתוך ב ח י ר ה ולא מתוך הכרח או התגלגלות. זה תמיד עוזר לי לוודא שאני בוחר שוב ושוב בדרך שלי, גם כשהיא קשה, עמוסה, לא מתגמלת, מורכבת וכו׳.

אנחנו מתקרבים לסוף השנה, זה הזמן לסכם אותה (וכולנו יודעים שהיא היתה לא פשוטה), זה הזמן לאפס כוונות לקראת השנה החדשה ובעיקר זה הזמן לנשום. תכניסו אוויר לריאות - כל אחד ואחת מכם בדרך שהכי נכונה בעבורו.ה.

מה הטיפ שלי עבורכם? לא בטוח שיש לי משהו מדוייק, אולי הצורך להבין ש..

מסע של יזמות הוא אף פעם לא ספרינט. הוא מרתון.
חייבים להסדיר נשימה בשביל לשרוד אותו בשלום.

שלכם,
יוסי מלמד.