ברשותכם אתחיל עם שני סיפורים.

הראשון, סיפור אישי שלי, שקרה לי לפני כשבע שנים.

מנהל לשעבר, המנטור הקצועי שלי שקיבל אותי חסרת ניסיון ויצק את הבסיס המקצועי שלי, פנה אליי עם הצעה לבוא לעבוד איתו בחברת סטארטאפ בתחילת דרכה.

הוא דיבר בהמון התלהבות על החברה ועל התפקיד , הבטיח המון אקשן ונסיעות לחו"ל, אתגרים

מקצועיים מפה עד להודעה חדשה. בקיצור, הבטיח שלעולם לא ישעמם.

ובדיוק כשעמדתי להגיד "כן" להצעה שלו הוא עצר ואמר לי, תחשבי טוב טוב אם זה מתאים לך, אני לא

יודע בדיוק באיזה מקום את נמצאת מבחינת התוכניות המשפחתיות שלך.


תבינו, באותה העת, הייתי בת 31 ,בזוגיות של כשלוש שנים ואכן התחלנו לדבר על משפחה. ועדיין, השאלה הזאת נשמעה לי תמוהה. לא הצלחתי להבין על מה יש לי לחשוב . אם אני מתאימה מקצועית לתפקיד, מה הקשר של זה לתוכניות

המשפחתיות שלי?! והאם הייתי נשאלת את אותה השאלה לו הייתי גבר?!


התחלתי את העבודה ב-1 לנובמבר, ילדתי את בני הבכור ב-20 לנובמבר שנה אחרי.

עבדתי בחברה 7 שנים בהן ילדתי עוד 2 בנים.

אלו היו שבע שנים מלמדות בהן התפתחתי והתקדמתי ממאפיינת למנהלת זוטרה עד לתפקיד סמנכ"ל המנהלת מחלקה של כ -40 עובדים. זכיתי לנסוע לרילוקישיין ליפן ולחזור , זכיתי להקים ולבנות תחומים מקצועיים מאפס, להכניס טכנולוגיות ומתודולוגיות עבודה תוך כדי למידה שלהם, למדתי לנהל ולהנהיג, לסמוך על האנשים שלי, לבזר סמכויות, לתת להם גיבוי ולהצמיח אותם, להיות קשוחה כשצריך ולדעת להיפרד כשצריך. ואפילו למדתי לחשוב אסטרטגיה ולראות מעבר לטכני גם את העסקי.

מעולם לא הצטערתי על הבחירה, ולמיטב ידיעתי גם החברה בה עבדתי לא התחרטה על הגיוס שלי.


הסיפור השני נוגע לכל כך הרבה נשים שפגשתי וניהלתי לאורך השנים.

נשים שמתכננות ובעיקר מונעות מעצמן משרות, קידומים, ו הזדמנויות מכל סוג, לא רק בחיים המקצועיים, מתוך מחשבה על משהו עתידי, על משהו שבכלל עוד לא קרה.

לכל סטנדאפיסט יש לפחות קטע אחד שממחיש עד כמה נשים מסובכות.

ויש בזה מן האמת, נשים נוט ות לקשור ולסבך בין דברים שונים שאין ביניהם שום קשר. יש לי חברה שחלמה לישר את שיניה אך נמנעה מכך שנים, כי חששה שלא תצליח להכיר מישהו עם גשר בשיניים. חברה אחרת נמנעה שנים מלעבור מדירה קטנה שמאסה בה, מתוך מחשבה שבעוד רגע תכיר מישהו ותעבור לגור איתו בדירה גדולה יותר. לנשים יש נטיה לקשור גם את החוט המקצועי בחוט המשפחתי ולסבך אותם זה בזה. הן יוצרות תלות של האחד בשני, או קריירה או אמהות, בטוחות שעליהן לבחור באופן מוחלט באחד או בשני ולעיתים הן בוחרות מראש הרבה לפני שזה בכלל רלוונטי. במקום להשאיר את הבחירה ליום -יום, ופשוט לבחור כל יום מחדש בהתאם למה שנכון באותו הרגע.

שריל סנדברג (סמנכ"לית פייסבוק) אומרת בהרצאותיה ובספרה: "אל תעזבי לפני שאת עוזבת". נשים בהריון מורידות הילוך הרבה לפני הלידה מתוך תחושה שזה לא משנה כי במילא המאמץ שלהן לא ישנה בגלל הלידה המתקרבת. אמהות נמנעות מלהגיש מועמדות למשרות מסוימות מתוך מחשבה שבמילא לא יבחרו בהן.


זה פשוט לא נכון!

לצערי הרב, המציאות לימדה אותי שהבעיה המרכזית של נשים להתקדם בתעשייה הן הנשים עצמן. גם הבדלי השכר בין גברים ונשים נובעת לפני הכל מהנשים עצמן. כשעובדים שלי מבקשים שיפור בתנאים, הם ניגשים לזה ישירות, לעיתים בעזות מצח ולרוב בזמן הכי לא מתאים מבחינת המעמד שלהם בארגון או המצב הארגוני בכלל.

לעומתם, העובדות תמיד לוקחות אוויר, מתנצלות אלף פעם לפני שניגשות לעניין, מראש אומרות שיבינו אם לא יקבלו העלאה עכשיו אבל חשוב להן שאדע איפה הן עומדות , ולבסוף במאמץ אילעי נוקבות בשכר שראוי היה שידרשו כבר לפני מספר שנים.

יש שיגידו שהאחריות היא של המעסיק ליצור שכר שיוויוני בין עובדיו.

אבל האמת היא, שבעולם קפיטליסטי ללא הסכמי שכר קיבוציים, כל אחד לעצמו.

ואם הנשים ידעו, כמו עמיתיהם הגברים, לנהל משא- ומתן על שמגיע להן, כמו שהן יודעות לעשות עבור

ילדיהן, הן יוכלו להנות מאותן הפירות ואולי אף יותר.

וכמובן, כמו בכל דבר הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר ואני לא מנסה "למכור" אידיליה או חלום על נשים שמגשימות את עצמן ללא פשרות.

הביקורת שספגתי על חזרתי לעבודה אחרי 4 חודשי חל"ד והמבטים הנוקבים שנלוו לאמירות תפלות של "את אמיצה", מילאו את לילותיי ולא נתנו למצפון שלי מנוח.


כחיילת נחשפתי לשיחות רבות על המפקדת שלי, שפרצה את דרכה בצבא והייתה לראשונת הנשים בהמון תפקידים. בכל השיחות המוטיב החוזר היה "למה היא ילדה ילדים?! כדי שמישהי אחרת תגדל אותם?!"

ומאוחר יותר בתעשייה, שיחות של גברים על כך שהתמזל מזלם שהאישה שלהם עובדת חצי משרה או לא עובדת בכלל, כי אין מצב שהיו מסכימים לגדל את ילדיהם בשום דרך אחרת.

חמושה בכל זה, כמה קל לאישה שאוהבת את העבודה שלה, לוותר מראש על זוגיות ומשפחה?! שוב מתוך אותה גישה של הימנעות מראש. ולאיזה חוסן נפשי ועמידות נדרשת זאת שבוחרת להגשים את עצמה בכל המישורים?!

השיח המרכזי היום הוא איך לפתוח יותר דלתות והזדמנויות בפני נשים.

ואני מאמינה שלפני שאנחנו ממהרים לפרוץ דלתות לנשים, יש לדאוג שיש מספיק נשים שיעזו לעבור בדלת. ולעבור בדלת, לא בהכרח משמעו ויתור על האמהות והתא המשפחתי.


אני מאמינה שכל אחת יכולה למצוא את האיזון שנכון לה, בלי לוותר על עצמה.

אנה ברונשטיין
VP Data at Lumos Global
LinkedIn