יש הרבה נושאים שעליהם רציתי לכתוב בשבוע האישה, התבקשתי לכתוב על העצמה של נשים. חשבתי אולי לתאר את המסע שלי, לכתוב על הסיפור המשפחתי אבל לפני יומיים ביקרתי במקום שהפך לי את הבטן והייתי חייבת להוציא את מה שהרגשתי החוצה למקלדת.

הייתי "במרחב החברתי" בכיכר אתרים בתל אביב, לאלו מאיתנו שזוכרים, זה היה פעם הקולוסיאום ולאלו שאולי זוכרים זה הפך להיות הפוסיקאט, מועדון חשפנות. מבנה דומם במרכז כיכר ישנה, מוזנחת, שאולי פעם הייתה מנפלאות התיירות של תל אביב כמו כיכר דיזינגוף, עם השנים התבלתה והתרוקנה, מאוכלסת בעסקים חלקם מפוקפקים והיום היא נשארה ערך נדל"ני מכוסה בגרפיטי עם קירות מתפוררים וריח חזק של שתן. לא ידעתי על המקום שנקרא "מרחב חברתי", הוזמנתי לשם במסגרת אירוע של Women in Mobility. המקום נראה משונה בהתחלה, לא ברור מה זה, נראה כמו תיאטרון ישן עם במה, חשוך, חצי לא מאורגן, שלטים מאולתרים, וילונות סתורים, פינת קפה מאולתרת. כמו איזה אדם שביקש למחוק את חייו הקודמים בין לילה, קם ועזב ולבש על עצמו לבוש מכובד. ביקש ליצר חזות שונה אבל הזרות, הכאב, חייו הקודמים ניכרים עליו בבירור דרך המעטפת.


עובדים שם אנשים טובים שמבקשים לעשות שינוי כמו המנכ"לית - קרן לביא, יקיר שגב - חבר ועד המנהל שהתגלה כבחור נחמד שהציע לי לעשות קפה. המקום נראה כמו מישהו שקם מתרדמה, חטוף, כמו מישהו שעדיין לא יודע בדיוק מה הזהות שלו. תלוש.

כולנו שותות קפה במרפסת צנועה, באה מנהלת המקום ומתחילה להסביר.

מסתבר שכיכר אתרים שינה בעלים, אנשים עם ערכים ומוסר (ורצון למיתוג אחר) ובעלי הנדל"ן החדש החליטו לסגור את מועדון פוסיקאט שממוקם במרכז הכיכר. בעלי המועדון אסף את הדברים ההכרחיים בחופזה, והשאיר את כל השאר מאחוריו. הכל נשאר כמו שהוא, הבר, הבמה, העמודים עליהם היו רוקדות הבנות, עמדת הדיג'י, התלבושות של הבנות. נשארו כך דוממים, עדות שותקת למה שהתרחש, מספרים סיפור.


עברנו סיור, קיבלנו אוזניות והתחלנו ללכת ברחבי המקום לקול הקריינית.

הבמה, העמוד, המדרגות הצרות שעולות לבמה, הכורסאות של כ100 גברים שהיו יושבים, מצטופפים במקום, החדר הצדדי ללאפ דאנס, לריקוד פרטי, המדרגות לחדרי ההלבשה של הבנות, חדר הVIP. המדרגות התלולות לחדרים הנסתרים מטה.

חלל רחב, מיטה סתורה, דמיינו מה עבר שם יום יום על המיטה הזו. כמה גברים קיבלה שם כל אישה שרצתה לעשות אקסטרה. מה חשבו הגברים שירדו מטה כדי לקבל פורקן.


ניתן היה להרגיש את כל מה שהיה ועבר שם, יכולתי לדמיין ערב יומיומי בחיי המועדון לו הייתי מרחפת לי שם בין הקירות.

סיימתי את הסיור ופשוט התהפכה לי הבטן, תחושה של גועל, והמון המון צער וכאב.

לא יכולתי שלא לחשוב על התחושות של הנשים שעבדו שם.

חשבתי על כל אחת מהנשים ומה אפיין אותן. בחורות צעירות, אימהות חד הוריות או נשואות.

אולי בחורה צעירה עם חלומות גדולים שחלמה על עצמאות כלכלית, הרבה כסף שמעולם לא היה לה. אולי היא חשבה שהיא באה לחודש, חודשיים, עושה קצת כסף וממשיכה למטרה הבאה שלה, לשקם את חייה. אולי היא חלמה שיגיע איזה בחור מקסים ובישן שיקטוף אותה משם כמו אביר על סוס לבן ויציל אותה (כמו באישה יפה) והיא תוכל להשאיר את העבר מאחוריה.

אולי האם חד הורית שהייתה צריכה לפרנס את ילדיה, עוזבת אותם בערב עם קרובת משפחה או עם בייביסיטר ויוצאת לעוד יום עבודה. חוזרת מותשת מהיום שעבר עליה, שמה את הראש לשעה וקמה לילדים להכין סנדויצ'ים, לדאוג שהבגדים מסודרים ונקיים שכל המחברות בתיק מסודרות. מה היא אמרה להם לפני שהשכיבה אותם לישון, לאן היא הולכת.. כמה פחדה ללכת ברחוב עם הילדים, אולי יהיה איזה גבר שיזהה אותה. מה תגיד להם אם זה יתגלה.

הסיפורים זעקו מהקירות, הקריינות הייתה מדויקת, האוזניות הכניסו אותך לעולם אחר לעשר דקות מטלטלות.


חשבתי, מה חשבו הגברים שהגיעו למקום, רובם לא חשבו. מישהו הציע ללכת והם לא התנגדו. זה היה מסקרן, אולי חוויה. אולי לא היה נעים להציע מקום אחר. גם אני הייתי פעם בסיטואציה הזו לפני יותר מ20 שנה. היינו לפני גיוס, מישהו הזמין חשפנית לבחור שהיה הראשון להתגייס בחבורה. חשב שזה יעשה אותו "גבר" (בכל זאת הלך לצנחנים). האם גם לך זה קרה?

אז איך הסיפור הזה קשור, אם בכלל להעצמה? העצמה נשית? יום האישה? ומה זה עושה במגזין הייטק מכובד?

מה לנשים בחשפנות ובזנות ולהעצמה נשית? הן לא בדיוק הסטראוטיפ של וונדרוומן, גל גדות עם חרב?

אני בטוחה שלכל אחת מהן היו עוצמות. עוצמות של השרדות, של להיות שם למרות.. כי הן צריכות לשרוד או זקוקות למשהו הישרדותי פנימי אחר. כל אחת מהן ניסתה להעצים את עצמה או אחרים שהיו תלויים בה.

וגם ממך הקורא\הקוראת אני מבקשת העצמה. זה אינו ענין של מגדר. העצמה לפי המילון היא גרימת תחושה של חוזקה, האדרה של מישהו אחר.. זו חוויה יותר חזקה כשאנחנו עושים משהו שונה, קשה, שאינו מקובל.

וזה מה שאני מבקשת מכם לעשות.. 


לא צריך ללכת לקצה לחשפנות או זנות. בוא נתחיל מהחפצה של נשים, זלזול בנשים ואולי אנשים בכלל, הרגעים האלו שבהם אנשים לא חושבים מה עובר על האדם שעומד מולם ואנחנו נותנים לזה לעבור לידינו.

זה קורה ביומיום במסדרונות בחברות הייטק או אחרות. דיבור כזה או אחר בישיבה או הטרדות מינית בוטה.

זה שם כי גם אני חוויתי אותן. המשקיע שנפגשתי איתו וסרק אותי מרגל ועד ראש (בדק את הסחורה), הבוס שהיה נועץ לי מבטים בחזה כשהיה מדבר איתי (לימים עבדתי עם אישתו..), הבוס אחר שחשב שזה מגניב להציע לי לבוא לדרינק כשעבדנו שנינו בשעת לילה מאוחרת למרות שהיה בגיל של אבא שלי, לקוח של החברה שעבדתי בה בפגישת מכירה מרובת משתתפים ששם לי יד על הרגל (הקולגות שלי שתקו).

אם אתם נתקלים בסיטואציות האלו, תעצרו ותגידו "לא מקובל", גם אם האישה שנפגעה הביעה תרעומת ולא שתקה, תנו לה גיבוי, אל תשתקו!


תהיו זה שקם כשקולגה שלו מוטרדת מצד גבר אחר , תגידו שזה לא מגניב לקחת את הלקוח לעשות good time באיזה מועדון כשרוצים לסגור עסקה (כן, זה קורה גם בהיטק בחברות גדולות ומצליחות), תעירו כשמישהו מדבר על Use Case ולוקח דווקא דוגמא סליזית, אחר שזורק בדיחות גסות בשביל ליצור בונדינג עם לקוח פוטנציאלי (יש גם דרכים אחרות) או אחר שצוחק על אשתו ומתבדח כמה נשים הן מחסלות קריירה (יש מרצה מאוד פופולרי שנוהג לעשות זאת בקביעות).

היו לי הרהורים אם לכתוב את הפוסט הזה. 80% מהאנשים שאני מתייעצת\פוגשת\משתפת פעולה איתם הם גברים. אין לי מושג כמה מהם היו בסיטואציות המתוארות מעלה, האם זה יתפס בעיניהם כהאשמה? אני מקווה שלא.. החלטתי שלמרות איך שזה עלול להתקבל, צריך לעשות מעשה ולדבר על זה.

לפעמים צריך להאיר דברים כדי לגרום לאנשים לחשוב, לחשוב על דברים שבעבר הם עשו אוטומטית\התעלמו, זה עבר לידם.

אם הצלחתי לגרום למישהו להרהר, אם הצלחתי ליצור אצל מישהו אחד שינוי התנהגותי קטן, עשיתי את שלי. זאת העצמה!

יום האישה שמח, עדי פז.

עדי פז
עדי פז היא הייטקיסטית לשעבר, יזמת, מנכ"לית מייסדת של חברת OnTime העוסקת בתפר שבין עולמות ה-Retail וה-Mobility
LinkedIn