זוכרים את הסיפור על המנהל הכי טוב שהיה לי אי פעם? בואו נקרא לו מארק. אז בתקופה הזו שלמדתי מנהל עסקים, במקביל עבדתי במשרה מלאה, ובדיוק עברתי לראשונה בחיי לעבוד בחברה אמריקאית (לא חברה ישראלית עם נוכחות בארה״ב, חברה אסלית אמריקאית). לא זוכרת מה היה נושא השיחה שהוביל להערה הזו, אבל אני זוכרת היטב את ההערה. מארק ביקש לי שאומר לו אם מישהו אי פעם יקרא לי במילת ה״בי״ (the B word). זה תפס אותי בהפתעה גמורה, אבל באותה תקופה, עם המעבר מתרבות בעיקר ישראלית עם קצת אמריקאיות (החברה שממנה באתי) לטבילה מלאה בתרבות האמריקאית - לא רק בעבודה, גם בלימודים - התחוור לי שאנשים תופסים אותי כאגרסיבית. לא לגמרי מפתיע, זה מאוד נפוץ שאמריקאים חווים ישראלים כאגרסיביים, ולנשים חזקות יש יותר סיכוי להתפס כאגרסיביות (בכל תרבות) אז קל להבין איך אישה ישראלית תתפס על ידי אמריקאים. בקיצור, ההערה הזו ממארק הכניסה לי לראש את הרעיון שהעמיתים שלי חושבים שאני… ובכן… כלבה. אל דאגה, אף אחד לא קרא לי (או רמז שאני) כלבה, לפחות לא שאני יודעת.


אבל… טם טם טם, כמה שנים מאוחר יותר, בעבודה אחרת בארץ רחוקה, סיון אחת ניסתה לקבל קידום בעבודה. אחרי שנים של טחינת ישבנים, עבודה קשה ויצירת הרבה ערך לחברה ולארגון, העזה סיון אחת לנסות להתקדם. כמו בהרבה חברות, גם בחברה זו חלק מהקידום כלל משוב מעמיתי שעבדו איתי, וגם ממנהלי (לא מארק, אחד אחר). הקידום נכשל, והייתי בחופשת לידה כשגיליתי על כשלוני החרוץ. כשחזרתי, חיטטתי קצת יותר בפרטים והנה מה שמצאתי, היו שתי הערות במשוב מעמיתיי שלא ישבו עמי טוב. 

עמית אחד, כתב "Sivan's communication style is direct and can come across as bully (even though it's not the right word)״ והמנהל שלי (כן! המנהל שלי שאמר לי שהוא תומך בעלייתי לקידום) כתב ״Sivan's communication style is blunt, and she often needs to resort to damage management".

שני העמיתי היו גברים, ושניהם היו פעילים בתחומי מגדר. אחד הוביל ועדה בנושא במדינה שבא הוא היה, ואחד הוביל קבוצת תמיכה לכל השונים והשונות (allyship). 


כשקראתי את ההערות הללו לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כעסתי, נפגעתי, בכיתי, התייאשתי. הרגשתי שזה לא פייר, לא נכון ולא הוגן. אני בעצמי חוויתי בריונות, איך יכול להיות שאני מואשמת בזה? חשבתי שהם משתמשים במילים חלופיות שמתחילות באות ״בי״ כי הם לא יכולים לאמר את מילת ה״בי״. חשבתי שמרוב שהם מתעסקים בתחום המגדר והשונות, הם חושבים על זה יותר מידי. ביליתי סופ״ש בלבכות ולרחם על עצמי. לרצות להתפטר. לרצות להרים את הדגל של ״אני אישה״ ולאמר שהפלו אותי. בסוף בן זוגי אמר לי משהו די חכם: ״סיון, זה הארגון שבו את נמצאת וזו המערכת שבה את עובדת. את יכולה לבכות, ולכעוס, וזה בסדר לעזוב. אבל אם את לא עוזבת, אז את צריכה להרים את עצמך ולמצוא דרך לנווט את עצמך להצלחה״.

ישבתי וכתבתי לעצמי נקודות, ניסיתי לתרגם את מה שאני מרגישה לתוצאות רצויות, ולמה אני רוצה להגיד למנהל שלי ולאשת משאבי אנוש. הניסוח שלי בסוף היה: ״אולי זה כי אני אישה, ואולי זה כי אני ישראלית, ואולי זה כי אני סיון. ואולי, אולי זה כי אני כל הדברים הללו. כך או כך הרגשתי שלא נמדדתי לפי התוצאות שהנבתי, אלא לפי הדרך שבה אנשים חוו אותי, וזו לא דרך אובייקטיבית.״


אז חזרתי למשרד, קבעתי פגישה עם משאבי אנוש, וקבעתי פגישה עם המנהל שלי, וגם קבעתי פגישה עם העמית השני. החלטתי לתת את הלחי השניה. להראות שאני לא בורחת, ולמצוא דרך להבין מה השתבש, ואיך אני מוצאת דרך אחרת, שמתאימה לי, שתניב לי את התוצאות שאני רוצה. 

הפגישה עם אשת (למה יש בעיקר נשים במשאבי אנוש?) משאבי האנוש היתה מאוד מעודדת, היא הכירה אותי כבר 3 שנים בערך, והקשיבה לדבריי עם הרבה אמפתיה. היא חיזקה אותי ואמרה לי שהמנהיגים הבכירים בארגון מאוד מעריכים אותי, ושהיא יושבת בישיבות שלהם והם תמיד מציינים אותי לחיוב. היא גם הציעה לחבר אותי עם מאמן/ת מנהלים שתעבוד איתי על צורות תקשורת - ישר אמרתי כן!, כל דבר כדי לשפר את עצמי. 

בפגישה עם המנהל שלי הסברתי לו איך הרגשתי, כמה זה פגע בי לקרוא את המשפט ההוא בפעם הראשונה בנסיון הקידום שלי, וביקשתי ממנו לחשוב טוב אם דעתו מוטה כי אני אישה או שהוא היה אומר את אותו הדבר גם לגבר. הוא קיבל את המשוב, נפגשנו יותר מאוחר והוא עבד עם משאבי אנוש לשנות את המילים בהיסטוריית העבודה שלי. 

בפגישה עם העמית השני, חלקתי גם איך הרגשתי וכמה זה פגע בי, ואז דיברנו על מה קרה ומאיפה דברים באו ואיך יכולתי לשנות את התקשורת שלי כדי ליצור רושם אחר.

ואז נפגשתי עם המנהל החדש שלי, לא ביקשתי עזרה, לא רציתי דבר. רק עדכנתי אותו על כל הפעולות שעשיתי על מנת להתמודד עם המצב ולשפר.


הסיפור הזה הוא מקור גדול לגאווה נשית עבורי. למה? כי לא נכנעתי, ולא הרמתי דגל אי שיוויון (עד היום אני לא יודעת אם אני יכולה לזקוף את כל הבעיות הללו להיותי אישה). לא ביקשתי שינוי בחוקים, או שמישהי/ו יטפלו במצב בשבילי. לקחתי מצב קקי וקשה, וטיפלתי בו, בעצמי, הולכת ללוע הארי, למקום שהכי כאב לי, והתמודדתי, ותיקנתי את המצב, אני לבד.


שריל סנדברג בספר שלה מדברת על העצמה נשית שלא תלויה בחוקים ורגולציות והקצאות מגדריות. ומבחינתי זה מה שזה אומר. מה הפעולות שאנחנו הנשים יכולות לעשות בעצמנו על מנת לשנות את המצב. וזה מה שעשיתי. וכן, היה נחמד אם היו עוזרים לי יותר, והיה הרבה יותר נחמד אם המצב הזה לא היה קורה בכלל. אבל לא הכל מושלם, וצריך להתמודד עם כל מיני מצבים, גם אלו שהם מחורבנים.


וואו סיון, נשמע קשוח. כן נו, תודה שקראת, מקווה שזה יעזור לך בעתיד או בהווה :)

טוב, לא נגמר לי - נתראה בפרק הבא