בתור ילדה בת 14, יום אחד חזרתי מבית הספר עם פלייר ביד – ״תואר ראשון במדעי המחשב לתלמידי תיכון״. לא ממש הבנתי מה זה בכלל אומר ״מדעי המחשב״. כל מה שידעתי על מחשבים בזמנו זה שיש דפדפן שאפשר לחפש דרכו מידע באינטרנט בשביל לעשות שיעורים. אבל דבר אחד כן ידעתי – שאני רוצה לאתגר את עצמי הרבה מעבר למה שהיה זמין עבורי בבית הספר, ושהתכנית הזו יכולה לעזור לי לממש את הפוטנציאל שידעתי שיש בי. 


תוך סמסטר אחד מרגע שהתחילו הלימודים כבר נשארתי בת יחידה. הלימודים היו מאבק מתמשך ומאוד מורכב. הרבה דם יזע ודמעות הושקעו בתהליך הזה, וזה לא הלך חלק (בלשון המעטה). בתור נערה צעירה ולא מגובשת, כל כך התביישתי שלא ידעתי שום דבר על מחשבים לעומת כל שאר הבנים בתכנית שהיה נראה כאילו הם נולדו עם מקלדת בידיים. לא העזתי לשאול שאלות ולא התחברתי עם אחרים כדי לשתף פעולה או לבקש עזרה. כמובן שזה פגע באיכות הלימודים שלי, ועד היום למרות שהשלמתי 5 שנות לימוד מאוד אינטנסיביות, את התואר לא סיימתי. 


למרות הכל – החוויה והניסיון באקדמיה היו רק שריקת הפתיחה המוקדמת שלי להמשך קריירה מפותלת ומורכבת בהייטק ויזמות, עם לא מעט עליות וירידות, אבל בעיקר חוויות מעצימות. 

התפקיד המשמעותי הראשון שלי היה כאשר הצטרפתי לסטארטאפ ״בטר פלייס״ לפני כמעט עשר שנים. זה היה מקום מופלא ללמוד בו ולהתקדם בקצב מואץ שאין כמוהו עד היום. שם היה לי את המנהל הראשון (שגב לב) שזיהה את הפוטנציאל שלי וקידם אותי לתפקידי הובלה בסביבה מאוד טכנית, קשוחה ו 100% גברית. היינו צוות בלתי מנוצח, וביחד הקמנו מאפס את אופרציית הניטור, תפעול ובקרה של כל המערכות הקריטיות של החברה. הוא דחף אותי קדימה באופן מאוד אקטיבי ודאג לפתח בי את הדחף למצוינות והישגיות. וזה לא היה קל... מהר מאוד הגעתי להבנה שכדי להתקדם באופן משמעותי וייחודי, צריך גם לעבוד מאוד (מאוד!) קשה. 


אנשים סביבי לא ממש הבינו מה בחורה צעירה כמוני מחפשת בתחום ה״אפל״ הזה, ולמה אני עובדת כל כך קשה כשאני יכולה להנות מהחיים כמו שאר הבנות בגילי. מגיל מאוד צעיר כבר ידעתי ש״להיות כמו כולם״ לא יספק אותי, ואני שמחה על כל בחירה שעשיתי. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי מבלה שעות ארוכות במשרד לפני ואחרי כולם, עובדת מהבית עד השעות הקטנות, ואפילו מודה שלקחתי איתי את הלפטופ בבגאז׳ של האוטו , ״למקרה שתהיה תקלה קריטית״ , כשיצאתי לבלות עם חברים בסופי שבוע... עד היום הם זוכרים לי את זה. ידעתי שיום יבוא וכל ההשקעה הזו תשתלם, למרות שאחרים לא הבינו את זה.


מאז ימי בטר פלייס צברתי סוגים שונים של חוויות בתעשייה - הייתי מנהלת DevOps ב- HP ודרכם עשיתי רילוקיישן לסניף של החברה בסיליקון ואלי - מאז אני מתגוררת בארה״ב. סיליקון ואלי הייתה חוויה מאוד מעניינת. אין עוד הרבה מקומות בעולם שבהם תרבות היזמות היא כל כך נפוצה, שאפילו בתור לקופה בסופרמרקט אנשים עושים pitch ל״אפליקציה הבאה שתשנה את פני המשחק״. 


כמובן שגם עליי זה השפיע, ובשלב מסוים החלטתי שאני קופצת לצד העמוק של הבריכה, ועוזבת את העולם הנוח של ה corporate לטובת הזדמנות לחבור לשותף ולהקים מיזם חדש בתחום ה eCommerce. שינוי הפאזה מלהיות שכירה בחברה גדולה לטובת הקמת מיזם חדש מאפס היה צעד עצום אל הלא נודע. מהגדרת האסטרטגיה העסקית, לפיתוח המוצר, לגיוס מימון, יצירת קשרים ושיתופי פעולה... מה לא עשינו. יום נורמטיבי היה מתחיל בכתיבת חוזה של לקוח, לאחר מכן הייתי מתפנה לקנפג ולשדרג את שרתי הלינוקס שלנו על AWS, להתעדכן עם המתכנתים על הסטטוס האחרון של הפיצ׳ר שצריך דחוף דחוף בשביל דמו, ורגע לאחר מכן הייתי מנסחת מודעת פרסום לקמפיין הדיגיטלי שלנו. זו הייתה תקופה קשוחה וקסומה גם יחד, ולמרות שהמיזם בסופו של דבר לא התרומם, יצאתי מהצד השני חזקה ורעבה אפילו עוד יותר להרפתקה הבאה.


היום אני דירקטורית בכירה לפיתוח תוכנה בחברת Fortune 500 בניו יורק (Lifion by ADP). הצטרפתי לפרויקט חממה טכנולוגי של מוצרי HCM על גבי פלטפורמת low code שפיתחנו. אפשר לומר שהתפקיד שלי בחברה הוא סוג של ״יזמית תאגידית״ - כל שנה אני משיקה פרויקט חדש שנועד לקדם את האסטרטגיה העסקית של החברה. שנה שעברה השקתי flavor חדש למוצר ה Upmarket Payroll שלנו. יצאתי לדרך עם משפט וחצי של ״הגדרת משימה״ ותקציב. זהו. התפקיד שלי היה לפענח ולבצע את כל מה שבין לבין... מגיוס טאלנט, ניהול חוזי ספקים בשווי מיליוני דולרים, וכמובן גם הגדרת המוצר וליווי הצוות עד ההשקה הנכספת. לקח לנו בדיוק שנה להתחיל מאפס ועד להשקה מלאה של Go to Market עם לקוחות גדולים באוויר. השנה אני מתמקדת בעיקר בקידום המוצר הזה לשוק חדש של צפון אמריקה (בעיקר קנדה ומקסיקו).


ובנימה אישית...

האינטנסיביות והמסירות שדרושה כדי להגיע לפסגה לא מתאימים לכל אחד, גברים ונשים כאחד. אבל אנחנו יודעים היטב שאחוז הנשים שבוחרות במסלול הזה הוא זעום לעומת הגברים. דעתי האישית היא שכהורים וכחברה אנחנו לא מטפחים מספיק ו״מנרמלים״ הישגיות מקצועית אצל נשים. מאוד נדיר למצוא נשים צעירות שמדברות בהתרגשות על עסקים, נדל״ן, כסף וטכנולוגיה. הן פשוט לא נחשפות לעולם הזה. זה מתחיל מהבית וממשיך אל התרבות החברתית שלנו עד שלבסוף זה בא לידי ביטוי בתעשייה – פשוט אין מספיק נשים שבוחרות ללכת במסלול הזה. בגלל זה אני חושבת שהשינוי האמיתי יבוא בעיקר מחינוך. 


הורים – תלמדו את הבנות שלכם שזה בסדר לקחת סיכונים, להיכשל, לקום ולנסות שוב. שכסף זה לא מילה גסה, ושזה בסדר גמור לרצות (ולדרוש) עוד ממנו. שלא צריך לבקש רשות מאף אחד כדי ללכת בדרך שלך. שזה בסדר אם אחרים לא מסכימים איתך, תעשי את זה בכל זאת ואל תצטערי לרגע. שאת לא צריכה להקטין או להשקיט את עצמך כדי לא לאיים על אחרים, ושהקול שלך חשוב לא פחות מאשר כל אחד אחר. ובעיקר, שלא צריך ״לחכות לתורך״ בנימוס. לכי קחי את מה שליבך חפץ בו!

טל יוסוב
Senior Director Application Development at Lifion by ADP
LinkedIn