היום מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. הדגלים ממש לפני כמה שעות ירדו לחצי התורן, טקסים ממלכתיים החלו אתמול בערב בהר הרצל וביד ושם וממש בעוד כמה שעות צפירה רמה תעצור אותנו ל-60 שניות של התייחדות עם זכרם של ששת המיליונים שנספו בשואה. 

אבל עבור רבים מאיתנו, היום הזה הלך ואיבד משמעות בשנים האחרונות. הסרטים שמוקרנים בטלוויזיה חוזרים על עצמם, שורדי השואה המעטים שעוד חיים בקרבנו לא הופכים לצעירים יותר ומתקשים להמשיך לספר את סיפורם והטקסטים המשומשים לעייפה של הטקסים הרשמיים כבר נשמעים כבר פחות להווה ובמיוחד לא לעתיד.

בעשור האחרון צמחה והשתרשה בכל רחבי המדינה יוזמה אזרחית של צעירים וצעירות שנחושים לשמור את זיכרון השואה רלוונטי ומשמעותי – גם היום ובעיקר עם הפנים לעתיד. יוזמת זיכרון בסלון, שנוסדה בשנת 2011, התחילה כמעט במקרה בסלון של צעירים בדירה שכורה, סוחפת את המדינה ומציעה פלטפורמה פשוטה ומיוחדת לצקת אל תוך הערב תכנים שמשלבים ישן וחדש, ממלכתי וביקורתי, אישי וקולקטיבי.

שמי מורן ציפר ואני יזמית חברתית בתחום הבין דורי, שותפה להובלת המיזם זיכרון בסלון מתחילת דרכו וכיום מנכ״לית שותפה במיזם. זיכרון בסלון הוא מסורת ישראלית חדשה של התכנסויות לא פורמליות, באווירה אינטימית, סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בערב יום השואה, או בימים הסמוכים לו, מתקיימים במקביל עשרות אלפי התכנסויות בסלונים פרטיים, בארץ ובחו"ל, שבהן מקשיבים יחד לעדויות של שואה שואה, דור שני ושלישי, משתפים זה או זו בשירים, קטעי קריאה ומחשבות ומקיימים דיונים פתוחים וכנים על לקחי העבר, אתגרי ההווה והעתיד המשותף שכולנו רוצים לבנות כאן יחד, כחברה וכיחידים.


זיכרון בסלון  מציע הזדמנות, כמעט חד פעמית, לקיים פעולה אישית קטנה ופשוטה ובו בזמן להיות ולהרגיש חלק ממשהו גדול ומשמעותי הרבה יותר. כל סלון הוא עולם מלא בפני עצמו, אבל הידיעה שבמקביל אליו מתקיימים עוד עשרות אלפי סלונים, בכל העולם, הופכת את הפעולה הפרטית והאישית של כל אורח ומתארח לחלק ממסורת לאומית חדשה ומלאת משמעות.


מסלון אחד למסורת ישראלית של ממש

מיזם זיכרון בסלון הצליח להפוך למסורת ישראלית חדשה לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היום, עשור אחרי ההקמה, השאלה המזוהה עם המיזם "איפה אתם עושים את יום השואה?" הפכה לשגורה ולמיליון וחצי איש במדינת ישראל וב-60 מדינות ברחבי העולם, ברור כי הם ייצנו את היום הזה - והשאלה היא לא "האם", אלא "איפה". ממש כמו  שבליל הסדר היה ברור לנו שנשב עם משפחתנו בחג, ובפורים התחפשנו (גם אם זה היה רק מול המראה), ביום השואה הזה כולנו זוכרים יחד. איך שאפשר. בסלון, בחצר הבית, על המרפסת, בזום או בכיכר העיר. זו האחריות של כולנו.

אחת הסיבות המרכזיות שזיכרון בסלון הצליח לצמוח מסלון אחד למסורת ישראלית היא בזכות העובדה שהוא לא שייך לאף אחד, אבל שייך לכולם. מאחורי זיכרון בסלון אין אף גוף רשמי. מדובר בתנועת המונים, באנשים שלא מצאו את החיבור לטקסים ולסרטים ובחרו לקחת אחריות על זיכרון השואה. 

 האורחים שהיו בסלון הראשון, הרגישו את הקסם וכמה החוויה הזו מדויקת להם לציון היום הזה, ובחרו בשנה שאחרי לפתוח סלון משלהם, וככה מדי שנה, פותחים עוד ועוד אנשים את הסלון שלהם ומזמינים חברים, בני משפחה וגם זרים מוחלטים אליהם הביתה כדי לשמוע יחד עדות (חיה או מוקלטת) של ניצול שואה או בן הדור השני, לשתף זו את זה בתחושות ובמחשבות האישיות שהנושא מעלה ולקיים דיון משמעותי וחשוב על זיכרון השואה ועל הלקחים שאנחנו צריכים ללמוד ממנה, כאזרחים פרטיים וכחברה.

כשאני מדמיינת את זיכרון בסלון בעוד 20 שנה מהיום, אז בחלומי זיכרון בסלון היא פלטפורמה פתוחה שמאחדת ומזמינה את כולם להפוך את זיכרון  השואה לנקודת המוצא שממנה כולנו יוצאים לדיון, זיכרון ופעולה אזרחית שמקדמת ערכים  אוניברסליים ויהודיים של חמלה, אחריות קולקטיבית ואנושיות. ומבססים את מצוות "והיגדת לבנך" ומבטיחים  את מעבר העדויות לדורות הבאים. 

מאחורי המיזם יש היום קהילה של מאות מתנדבים שמסייעים בתפעול שלו - לגייס מארחים, לחבר מארחים לנותני עדות וכו'. אני מאמינה שבעוד 20 שנה, התשתית שנבנה תאפשר לפעולה "זיכרון בסלון" לקרות מעצמה. אנשים יבחרו לקחת אחריות על זיכרון השואה, לפתוח את ביתם ולארח מפגש משמעותי, בסלון שלהם. ככה נוכל להבטיח שיום השואה לא יהפוך להיות תשעה באב - שכיום רק מגזר מסוים בישראל מחובר לתאריך הזה, אלא יהפוך להיות התכנסות אינטימית ומרגשת, שברור לכולנו החשיבות שלה כדי שנמשיך לזכור. זוהי חובתנו המוסרית כעם היהודי וכבני אדם בכלל.

לזכור ולא לשכוח.