אז חשבתי ככה ביני לבין עצמי מה מצופה לכתוב בפורום שכזה, כמו שאני נוטה לעשות כשמגיעה משימה לא מוכרת. מודה שקצת הצצתי לראות מה כתבו אחרות, וגם פתחתי קובץ חדש משהו כמו שלוש פעמים, ואז עברתי לכל משימה אפשרית אחרת  בהבזק חריצות לא ברור. אחרי יום של התבחבשות בניסיון להבין איזה קול רוצים שאשמיע, משהו מבפנים זעק (בעיקר אני, מיואשת מעצמי): תתעשתי.. בדיוק על זה את כותבת, נכון? אז קצת דוגמא אישית..

אז הנה מתחילים. נתכנסו כאן כדי לדבר על שימוש בסגנון חופשי, משמע, המצאת סגנון משלך. מאחר ואני לא באמת מאמינה שיש הבדל מהותי בין נשים לגברים בתחום העבודה, אין ספק שהטיפים שיוזכרו כאן עשויים להועיל לשני המינים. כדי לכבד את הפורום, נטשטש כל טיפ עם אנלוגיה מעולמה הקסום של האישה, באופן שגבר יתקשה לשרוד בקשב מלא.

את תפקידי הניהולי הראשון קיבלתי לא כל כך מזמן, וגם לא כל כך במתכוון, כך שאני עדיין זוכרת את הנחיתה הלא רכה. מעולם לא עברתי סדנת ניהול, וגם לא נותר אז זמן לאחת כזו, כך שהייתי צריכה למצוא דרך לתפקד מיידית במציאות החדשה. בהתחלה עשיתי מה שכל חוקרת טובה עושה; סקרתי את התפקיד, חיפשתי בלוגים על מאפייני המועמדים לתפקידים שכאלו, טיפים למנהל המתחיל, סקירת חשבונות לינקדאין של בעלי תפקידים דומים לבדוק מי הם, מה הרקע שלהם, ואיך הם מתארים את התפקיד. זה היה קצת מבלבל. בעלי התפקידים נראו מאוד שונים זה מזה. למעשה, היה נראה שבניגוד מוחלט לטבע שלי, הפעם אצטרך להסתדר בלי חוקים, כי אני לא מזהה חוקיות ברורה. למרבה המזל, כשנה קודם לכן מצאתי את עצמי נזרקת חסרת יכולות לסיטואציה לא מוכרת מסוג אחר, שם למדתי בגבורה למצוא את סגנוני חרף מנגנון שנראה היה לא כשיר למשימה. ואם הצלחתי בקרב ההוא אז אין שום סיבה הגיונית שלא אצליח כעת. 

אז מה אני אומרת בעצם? עזבו אתכן סדנאות ניהול, לכו לזומבה!

מה קשור זומבה, אתן וודאי שואלות? אז ככה: אני בכלל הייתי חובבת ספינינג, פעם, בחיים הקודמים, לפני שתי לידות, כלב וארנב.. ואז הגיעו הילדים, והשביתו אותי לכמה שנים טובות. כשניסיתי לחזור לספינינג היה נראה שזה פחות מתאפשר נוכח רמת הכושר העדכנית, כלומר יכולתי להמשיך לסובב את הבורג שמאלה, אבל הרגשתי שהאופניים כבר מעירים לי "עזבי גברת, רדי, אנחנו נסתדר לבד..". כשקיטרתי על המצב, החברה הדוחפת (ראה ערך: מנטורית) קיבלה החלטה: את חייבת ללכת לזומבה. היא היתה מאוד החלטית, ולא עזרו לי התחמקויות במשך חודשים שזה לא באמת ספורט, שאני כזו ביישנית ואין סיכוי שאענטז. בסוף השתכנעתי לנסות, ולו בכדי להוריד אותה ממני.

לפני השיעור היא נתנה לי כמה טיפים שחשוב ליישם:

1. אם יש צעד שאת לא מצליחה, פשוט תלכי לפי הקצב עד שתלמדי אותו, זה משתלב, לא ישימו לב.
   (טיפ 1: תתחילי בלהבין את התהליך הכללי ולזרום, שאר הפרטים יושלמו עם הזמן) 
2. כמה צעדים כבר יש שם? תוך עשרה שיעורים את שולטת בכולם וזה חוזר על עצמו.
   (טיפ 2: קטן עליך עקומת למידה, רק סבלנות ולא להישבר באמצע)
3. את חייבת לענטז ("לא!" "כן!" "לא!" "חייבת!")
   (טיפ 3: תעשי את זה בביטחון)
4. זומבה זה פריסטייל, כל אחת עושה את זה איך שהיא יודעת וזה נראה סבבה.
   (טיפ 4: תעשי את זה בדרך שלך, אם את מביאה לשם את הכלים שלך אז זו כנראה הדרך הכי טובה שבה תוכלי לעשות את זה)

בקיצור, חברות, מה אגיד.. הייתי תלמידה ממושמעת, הקשבתי לעצות, למדתי מה בתוך האופי הלא זומבאי שלי עדין יכול להתגייס לטובת הריקוד הזה, ואני כבר קרוב לשש שנים רוקדת (ומנהלת), מוקפת בחבורת בנות שמפזזות על הרחבה, כולן באותו הריקוד, אבל על כל אחת זה נראה לגמרי אחרת.

ואם נחזור לענייננו, כדי למלא תפקיד ניהולי בפעם הראשונה תצטרכי להפעיל כמה שרירים חדשים. כנראה שתגייסי כל מיני חוזקות שלך שתקבלנה עיצוב מחודש במסגרת התפקיד, וסביבן יתעצב הסגנון הניהולי שלך. סמכי על החושים שלך, לא לכל דבר ניתן למצוא תשובה מוכתבת מראש. טעויות יעשו מעת לעת, אבל גם הן חשובות – החושים מתחדדים עם הניסיון (הצלחות לצד טעויות).

סיגל שקד - שותפה מייסדת ו-CTO של הסטארטאפ Datomize