אין שום הבדל בין נשים לגברים! על מה אתם מדברים? גם אני סרבתי לקבל את האמירות האלה, כשהלינו בפניי גורמים מאכ"א כשהייתי אחראית על ההכשרות של התוכניתנים בצה"ל לפני למעלה מ-20 שנה. "אתם באמת חושבים שבגלל שהתרגולים והמבחנים מנוסחים בלשון זכר – זה מה שגורם לבנות להירתע או להיכשל בהכשרה? תנו לנו קצת קרדיט", אמרתי להם. אבל אז כשביקשו ממני לפתוח תרגול לדוגמא ופתחתי באופן אקראי תרגול שכותרתו התגלתה כ"הבוס והדוגמנית" הבנתי שיש פה משהו שאני מפספסת. משהו מושרש עמוק, ברמה שביום יום כולנו, נשים וגברים כאחד, פשוט התרגלנו והפך למאוד טבעי בעינינו.

זה מתחיל איפשהו שם בגיל שנה-שנתיים, כשאנחנו יוצאים עם הילדים לשחק עם כדור בגינה. כשהנסיך הקטן רץ עם הכדור לעבר השער ונופל, נקרא לעברו "קדימה, קום, רוץ, תבעט, אל תוותר...". לעומתו, כשהנסיכה הקטנה תרוץ ותיפול נאמר לה "אוי ממי, בואי, אעזור לך לנקות את הבגד (לרוב השימלה הורודה), עזבי את הכדור, בואי תנוחי לידי.." הדוגמא הקטנה והכה יומיומית הזו ממחישה איך כבר מגיל צעיר אנחנו מעבירים מסרים שונים לפי מגדר, בהתאמה מוגדרות גם הציפיות של הסביבה מאיתנו ומעצמנו.

רגע, תהיתי לעצמי, אבל בכל זאת פה ושם יש נשים בולטות שלא נופלות מאף גבר בסביבה. וגם אני עצמי – למדתי במגמה טכנולוגית, הצלחתי לעבור קורס תכנות בהצלחה רבה – אז איך זה שבכל זאת אני יכולה? מסתבר שמידי פעם בסיטואציות שונות בחיים קורות "טעויות" או לחילופין ההורים שלנו "עושים טעות" ומצליחים לגדל את הבנות על אותם העקרונות עליהם מחנכים את הבנים. 

במקרה האישי שלי, אנחנו שתי בנות ואבא שלי באמת זקוק היה לבן בסביבה.. אז בגיל שנתיים לצד המשחקים באינסוף בובות, עזרנו לאבא גם עם מברגים ופליירים, נסענו בגיל שלוש במכונית חשמלית שאבא בנה לנו, הטסנו טיסנים וקיבלנו אופנוע חשמלי בגיל 8, בנינו מעגלים חשמליים והחלפנו נורות. ההורים קנו לנו את מחשב ה-XT וסבא וסבתא פינקו אותנו גם באטארי. כל זה קרה במקביל להשתתפות בחוגים שההורים לא חסכו מאיתנו – ריקודים, אומנות, פסנתר, ביקורים במוזיאונים וים הצגות. אבל אמא רשמה אותי גם לחוג מחשבים (אגב, לא זוכרת שנהנתי בו, אבל אני כן זוכרת שהייתי הבת היחידה בחוג).

בבחירת המגמה בתיכון, המנהלת שיתפה אותי שהמגמה שאליה רציתי להירשם לא תיפתח ושכדאי לי ללכת למגמת מחשבים כי "על כל בת יש בכיתה שלושה בנים". זו כמובן לא היתה הסיבה להצטרפותי למגמה, אבל אני יכולה להעיד שהיחס בין הבנות לבנים החמיר לאורך השנים ובקורס תכנות מצאתי את עצמי בין עשר בנות בקורס של תשעים חניכים. בקורס פיקוד ומטה לסא"לים היינו 25% וזה המחזור הכי גדול של נשים שהיה עד אותה השנה.

כאמא אני יכולה להעיד שהמזל הגדול ביותר של הבת שלי הוא שיש לה אח בכור. לא הייתי חושבת בעצמי לרשום אותה לחוג קפוארה עם כל הבנים מהגן ואח"כ לחוג טאקוונדו, אם היא לא היתה מתעקשת ללכת בדרכו של אחיה. אגב, למרות שהיא קטנה ממנו בשש שנים, היא בועטת ולא מוותרת לו. גם כשהיא רצתה ללכת לאודישן ללהקת מחול של פולקלור ישראלי, ניסיתי לגונן עליה ולמנוע ממנה את הכישלון, שכן מעולם לא רקדה ריקודי עם. מזל שהיא התעקשה ללכת, כי היא עברה אותו בהליכה קלה. 

בהכללה, אנחנו הנשים קיבלנו מילדות לאורך השנים מסרים שעיצבו אותנו וגרמו לנו לביטחון עצמי הרבה יותר נמוך ממקבילנו הגברים – אם אנחנו לא בטוחות שנצטיין – אנחנו מעדיפות להימנע, לוותר מראש. סביבה מוקפת בגברים היא סביבה מאיימת עבורנו – חלקנו חשות בה חלשות, מותקפות וזקוקות להגנה. לשירותים לרוב נלך עם בנות נוספות, כי רובנו מעדיפות להיות בקבוצה ולא לנסות ולהתמודד לבד. בדיונים – הגברים מקפיאים אותנו מקור (מה שהוכח כפוגע בציונים של תלמידות בבית הספר), אבל לרוב נתבייש לבקש שיכבו אותו. רובנו מתקתקות את העבודה ביעילות רבה, כדי לחזור לעבודה השנייה שלנו בחינוך הילדים ובטיפול במשימות הבית, והרבה פחות טובות ומנוסות, בהתאמה, ב-networking. וגם אם יש לנו קבוצה גדולה של מכרים, לרוב נתבייש להיעזר, להטריד ולהטריח אותם. בעוד שהגברים פורחים בסביבה תחרותית, התחרות משתקת ומלחיצה את רובנו הנשים. לא נעז להתמודד לתפקיד בכיר ולא נעוף על עצמנו, אלא אם אנחנו סופר מנוסות ובטוחות ביכולותינו, מה שפחות מקובל ונהוג בקרב הגברים. הפרפקציוניזם והרף שאנחנו מציבות בפני עצמנו כה גבוה שאנחנו לא פעם (ולעיתים מראש) מכשילות את עצמנו.

מה שמדהים ועצוב לגלות, זה שחוסר הביטחון הזה ותחושת המסוגלות הנמוכה מלווה אותנו גם בבגרות ואם לא נחליט לשנות את זה, בלי להתכוון נמשיך וננציח את המצב בחינוך בנותינו. חייבים לבצע פעילויות מקדמות נשים במיידי ולהתחיל בגילאים הצעירים, כדי לעצב את הדברים נכונה מילדות. אני לא רוצה שיקלו עלינו, שלא יעשו לנו הנחות חלילה, בשל היותנו נשים, אין שום סיבה שלא נעמוד ברף זהה לזה שהגברים נדרשים לו.

אנחנו כן חייבים לייצר במה לילדות, נערות ונשים, שממנה יוכלו להתחיל לפרוץ ולייצר מודלים לבאות אחריהן.

אנחנו כולנו חייבים להכיר ולהודות במצב, כדי שנוכל לשנות אותו.