את הטור כתבה אלן הוארטה, יזמית מקליפורניה. הטור פורסם במקור ב-Medium.

"דרוש אומץ כדי להתבגר ולהיות מי שאתה באמת" - אי. אי. קאמינגס

לפני חצי שנה בערך החלטתי לעזוב את עבודתי המוצלחת בגוגל כדי להתנסות בדרך אחרת לחיות את החיים. היה לי מושג קלוש לגבי מה אני רוצה לעשות בהמשך, אך הסיבה המרכזית שעזבתי היא כי לא יכולתי עוד להישאר.

לא ידעתי להסביר את זה במילים באותו הזמן, אך משהו בתוכי אמר לי שאסור לי להמשיך במסלול הקריירה שבו הייתי. הרגשתי שהוא לא מקרב אותי למקום בו רציתי להיות, למרות שכלל לא ידעתי מה היעד שלי, ונאלצתי לסטות מהמסלול. בכל חודש שנשארתי הפכתי יותר חרדה, ובהתאם, כועסת.

הייתי יכולה לחכות עד שאדע בדיוק באיזו יציאה עלי לפנות, אבל ידעתי שככל שהזמן חולף יהיה קשה יותר לחזור לאחור, ומה אם לעולם לא אדע מהי הפנייה הנכונה שעלי לקחת? הדבר היחיד שהייתי בטוחה בו הוא שאף אחד לא הולך לגלות לי איך מגיעים לשם; לא המנהל שלי, לא הקולגות, לא החברים שלי, ולא ההורים שלי. ראיתי בעיני רוחי גירסא מבוגרת יותר של עצמי עם בעל נפלא, ילדים יפים, משכנתא ותחושה משתקת שפספסתי את ההזדמנות שלי לחפור עמוק יותר במה שאני באמת רוצה מהחיים. אז בינואר 2013 לקחתי את הפנייה הקרובה ויצאתי מהמסלול.

כשאנשים שואלים אותי איך זה היה לעזוב, אני משווה את חוויית העזיבה מגוגל לפרידה מהחבר שלי בקולג'. הוא היה מבריק, נאה, מוערך, וכולם אהבו אותו – אפילו אני אהבתי אותו – אבל הוא לא היה האחד. הבנתי את זה בנסיעות אוטובוס ארוכות בשנה האחרונה ללימודים, כשאני בוהה בחלון, ותחושת הבטן התעצמה. ההבנה שאני צריכה לעזוב אותו היתה תהליך איטי ומתמשך, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות, ולבסוף מצאתי את האומץ לשבור את הלבבות של שנינו.

לא הייתי בטוחה שאפגוש אי-פעם מישהו כמותו, אבל היציאה ממערכת היחסים הזאת חשפה אותי בפני כל-כך הרבה דברים בהמשך, ואני ממשיכה לחשוב על ההחלטה הזאת כאחת המכריעות בחיי. לקח לי כמה שנים להגיע לאותה מסקנה לגבי החיים בתאגיד גוגל – זה היה כמעט בלתי-נתפש לוותר על השכר, על מנהל שהתייחס אלי כמו לבת-משפחה ולקולגות שאני מחשיבה באמת ובתמים כחברים. עבדתי כל-כך קשה כדי להגיע לזה. לא יכולתי לוותר על זה, למרות שמובנים רבים הייתי לא מאושרת.

                        אלן הוארטה (צילום: twitter)

כשחשבתי לעומק למה אני כל-כך מתנגדת למהלך, הבנתי משהו על עצמי שלא אהבתי, משהו שאני מתביישת אפילו עכשיו להודות בו. הסיבה המרכזית שהתנגדתי היתה כי הייתי צריכה לוותר על הביטחון והיוקרה הנלווים לחיים כעובדת גוגל. כשחשבתי על זה עוד, הבנתי שההכרה החיצונית הפכה לצערי למעורר המוטיבציה המרכזי עבורי.

זה התחיל עוד בגן הילדים כשגברת מאני אמרה לאמי שאני התלמידה המבריקה ביותר שהיא פגשה ביותר מארבעים שנות הוראה. לכל החברים שלי יש סיפורים כאלה – כולנו היינו הילדים האלה. במשך הזמן, להיות מזוהה עם מה שעשיתי הפך להיות יותר מלהיב כשהיה יותר מה להרוויח (תעודת הצטיינות, להתקבל לבית-ספר פרטי, להתקבל לוולסלי קולג', לקבל אות-הצטיינות בקולג', לזכות בהתמחות, להתקבל לעבודה בגוגל).

הבעיה שהתמודדתי איתה היתה מה לעשות כשמה שאני רוצה לעשות (לוותר על הכל) לא טמן בחובו שום נקודות זכות, מלבד אולי שאיחשב לבעלת-תעוזה. שום-דבר לא הכין אותי לזה. למעשה, הצורך בהכרה היה עדיין טבוע בי שנשענתי על הסטארט-אפ שלי כמו על קביים במהלך העזיבה שלי את גוגל. "אני עוזבת כדי לעבוד על הרעיון שלי לסטארט-אפ". זה היה קצר ומתקבל יותר על הדעת מ"אני לוקחת קצת זמן להאט את קצב החיים ולהבין טוב יותר את עצמי ומה אני רוצה מהחיים האלה".

במהלך הקידום האחרון שלי בעבודה הבנתי שמשהו כבר ממש לא בסדר, יותר מהחרדה העמומה שחשתי באופן מתמיד אחרי השנה הראשונה שלאחר הקולג'. אותה שנה ראשונה היתה סוחפת כמו סופה ובין להרוויח כסף לראשונה בחיי, לפגוש את חברי הכיתה הנפלאים שלי, לעבור הכשרה, ולהיזרק למים העמוקים עם לקוחות - לא יכולתי לעצור ולחשוב מה אני עושה. התאהבתי בגוגל באותה שנה ובנוסף התאהבתי בעובד גוגל, כך שדעתי הוסחה מלשאול שאלות גדולות לגבי החיים.

אבל שנים לאחר מכן, במהלך הקידום האחרון שלי בגוגל, הבחנתי שהתוספות ההדרגתיות שאני משיגה בתפקיד לא הפכו אותי בהדרגה למאושרת יותר. אם בכלל, הקידום הפך אותי לפחות מאושרת בגלל שזה גרם לי להרגיש שאני משקיעה את כל האנרגיה שלי במשהו שלא הייתי בטוחה בו כלל. השכר היה יפה, אבל הוא לא שינה את אורח-חיי. הרגשתי ממש אשמה כמעט כל הזמן.

האם גוגל לא אמורה להיות המקום הנפלא ביותר לעבוד בו? האם אני לא אמורה להוקיר את המשכורת השש-ספרתית שלי, את ארוחות החינם, המסאז'ים, וכדומה? באמת הרגשתי אסירת-תודה, אבל במקביל הרגשתי כמו אדיוטית. האמת היא שהרגשתי בלתי-מסופקת ופחדתי לספר על כך למישהו.

הלוואי שהקול הפנימי שלי היה אומר, "היי אל, לג'וב הזה יש הרבה יתרונות, אבל אולי הגיע הזמן לעזוב". במקום זה הוא אמר לי, "היי אל, כולם רוצים את זה, אז גם את אמורה. תמצאי דרך לאהוב את זה. תהיי טובה בזה. תפסיקי להתלונן".

וכך עשיתי – עבדתי קשה, נשלחתי לטוקיו לשלושה חודשים, עבדתי עם לקוחות מרתקים כמו Square (חברת סליקת אשראי במובייל), הובלתי יוזמות למגוון-תרבותי במשרד, הכשרתי חברי-צוות חדשים.

האמת היא שצמחתי בגוגל – זה המקום שבו למדתי לעשות עבודה טובה. זה היה התואר שני שלי במינהל-עסקים. אבל הלב שלי לא היה שם יותר. ידעתי את זה, אבל עדיין לא הייתי יכולה לעזוב. היה לי את הכח לשנות את חיי ולא עשיתי את זה.

זה לא ההורים שלי – ההורים שלי תמיד היו תומכים בכל מה שרציתי לעשות, גם אם זה אומר לעזוב – זאת הייתי אני. זה היה הפחד שלי מכישלון שגרם לי להישאר, הפחד ממה אנשים יחשבו. זה לא היה לחץ מצד אף אחד מלבדי. וזה היה סוג הלחץ הגרוע ביותר כי הוא לא הרפה לרגע. הוא היה איתי מהרגע שהתעוררתי עד השעה שבה הלכתי לישון, לפעמים גם בחלומות. במשך שנים היה לי חלום חוזר שבו אני רדופה, קופצת מבעד לחלונות ודלתות, אבל לעולם לא מצליחה לחמוק מהרודף. בחיים האמיתיים, שאלתי את עצמי כל יום, למה אני כאן? מה אני עושה? הרגשתי כמו מתחזה בחיי שלי.

החרדה הגיעה לשיאה בסוף 2012 והחלטתי לקחת בתקופת החגים חודש מנוחה בכדי לראות אם הפסקה מעבודה תעזור לי להשיב לעצמי רוגע. זה בלבל את כולם שלא תכננתי חופשה ממושכת באירופה בתוך ארבעת השבועות שלקחתי. אמרתי לכולם שאני נשארת בבית בסן-פרנסיסקו כדי פשוט "לחיות את החיים". הלכתי לשיעורי בלט ברוב הבקרים, הלכתי לירקן ובישלתי לעצמי (חידוש לעובדי גוגל), חזרתי לאפות, קראתי, רצתי, ניגנתי בגיטרה, זנחתי את תיבת האימיילים. בפשטות, הקדשתי יותר זמן ליהנות מההנאות הקטנות של החיים שמעולם לא הקדשתי להן זמן כשעבדתי. נהניתי, אבל לא הגעתי להשלמה, לאכזבתי. חשבתי, אולי בכל זאת הייתי צריכה לנסוע לאירופה.

ואז, כשהחודש שלקחתי הגיע לקצו, החלטתי בגחמה של הרגע לנסוע לפארק ג'ושוע טרי לראש השנה החדשה עם אחת מחברותיי הקרובות מהקולג', החבר שלה, וכמה מחבריהם שחיו בלוס-אנג'לס.

כשהצטופפנו מסביב למדורה לפני חצות, בקור של מינוס שבע מעלות, אחד מהחברים שלהם התחיל לשאול אותי שאלות על עצמי. כמעט כולם שם היו אמנים מאיזשהו סוג, ואני זוכרת שהתביישתי בכך שאני עובדת בחברת היי-טק ענקית. זה היה כמעט כמו להודות שאני עובדת במס-הכנסה. הוא שאל מה אני עושה בעבודה וכמה זמן אני עושה עובדת שם, והשבתי לו. התגובה שלו היתה, "אז את בטח ממש אוהבת את זה אם את נמצאת שם כל-כך הרבה זמן. איך ההרגשה?", הרגשתי שכל-כך הרבה שאלות חודרניות נשאלות, למרות שהוא רק ניסה לעורר שיחה. אני זוכרת שאמרתי משהו נחמד (כנראה אמרתי "האנשים נפלאים", שזה נכון), אבל אני זוכרת גם שהרגשתי שאני במגננה, כאילו אני עומדת למבחן. זה הכל היה בראשי. לראשונה הכרתי בחוסר-האותנטיות שלי. לא יכולתי לסבול את זה.

אחרי השיחה הזאת קמתי ושוטטתי באזור לכמה דקות כדי לזכות בנקודת-ראות טובה יותר בכוכבים. הירח מעולם לא נראה כל-כך גדול. ממרחק יכולתי לשמוע היפ-הופ ישן בוקע מהמחנה, אך הייתי מוקפת בשממה ובהיעדר אנשים, והרגשתי חופשייה בעולם.

זה היה הרגע שהבנתי שאני חופשיה לעשות מה שאני רוצה בעולם הזה, וזה באחריותי המלאה לגרום לזה לקרות. אלה החיים שלי ואני צריכה להפסיק לחשוב מה אנשים אחרים חושבים עליהם. אם אני רוצה לאפות, אני צריכה לעשות את זה. אם אני רוצה לכתוב, אני צריכה לעשות את זה. אם אני רוצה לפתוח חברה, אני צריכה לעשות את זה. אם אני רוצה לא לעשות דבר, אני צריכה לעשות את זה. אם אני רוצה לפשל פעם אחת לשם שינוי, אני צריכה לעשות את זה.

הייתי שם כנראה רק לכמה דקות לפני שמישהו נגע בכתפי כדי שאשוב לסביבת המדורה (היה כל-כך קר באותו לילה שהשתן קפא ברגע שהוא נגע באדמה), אבל הרגשתי כאילו היה זה נצח. אולי הייתי מגיעה למסקנה הזאת גם אם הייתי נשארת בסן-פרנסיסקו, אבל אני באמת מאמינה שזה היה הקסם בלהיות בשום-מקום שהוביל אליה. להיות בשום-מקום אילץ אותי להישאר שקטה מספיק זמן כדי לשמוע את מה שלא רציתי להודות בו: אני לא חיה חיים אותנטיים.

כשחזרתי לעבודה, הודעתי מיד על התראה לפני עזיבה. ההסבר שלי לגבי סיבת העזיבה (להתנסות בתחביבים חדשים, לעבוד על כמה פרויקטים, לאפות יותר) בלבלו את כולם, אבל הם תמכו בי. באופן אירוני, ביום שחזרתי (שהוא גם היום בו התראתי על עזיבה), חיכה על השולחן אות הוקרה שזכיתי בו בזמן שהייתי בחופשה: "זאת שיש לה הכי הרבה סיכויים לבנות סטארט-אפ בחמש השנים הקרובות".

חדר מנוחה במשרדי גוגל בניו-יורק (מקור תמונה: פליקר, ברשיון CC BY-NC-SA 2.0)

כמה חודשים לאחר מכן ואני עדיין מופגזת בשאלות מהמשפחה, חברים, קולגות-לשעבר ואנשים זרים, לגבי איך החיים שלי נראים עכשיו. לפעמים זה זוהר; רוב הזמן (למשל כשאני מחשבת כמה זמן נותר לי לפני שייגמר הכסף) זה לא. האמת היא שלרדת מהמסלול לעבר לא-נודע מוחלט זה מבעית ובודד – יש ימים שאני כל-כך משותקת מפחד לגבי הכל שאני בקושי מצליחה לעשות משהו. אבל אמת נוספת היא גדולה וחשובה לא פחות: בפעם הראשונה בחיי, הזהות העצמית שלי אינה קשורה ב-100% להישגים שלי, פחות איכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עלי ואני מקדישה יותר זמן לעבודה שאני מרגישה שנכונה עבורי. אני משפרת את היכולת שלי להאזין לקול הפנימי ולא לשפוט את רצונותיו. אני יכולה לשאול את עצמי ולהשיב לי בכנות.

עבורי, התשובות לשאלות האלה הובילו אותי לבצע שינויים גדולים בחיי העבודה שלי, כמו לוותר על העבודה, להתנסות בפרויקטים שחשבתי שלא ראויים לזמן שלי (אפייה), להקים סטארט-אפ שיש בו סיכון והוא אישי מאוד.

בחיי האישיים, למדתי להגיד "לא" ולאזן בין מחויבויות חברתיות כך שאוכל להקדיש יותר זמן להיות לבד. זה היה גם כרוך במעבר לוונציה (זאת שבקליפורניה, לא זו שבאיטליה), כך שאוכל להגשים את חלומי לדירת-חדר מרווחת, כולה לעצמי (שלא יכולתי להרשות לעצמי תמורת 3,000 דולר בסן-פרנסיסקו). התחלתי לרוץ כל יום על החוף ולהאט את קצב חיי מהקצב המטורף של "תירכש או תמות"-סן-פרנסיסקו-2013.

היה קשה לעזוב את חבריי הטובים ולוותר על חיי הפיטר-פן המסחררים והמחייבים שאזור המפרץ יודע להציע לצעירים בשנות העשרים לחייהם. אבל כשאני הולכת לבדי על החוף בלילה קיצי חמים ומביטה בשקיעה מאחורי ההרים של סנטה-מוניקה, אני יודע שאני סוף-סוף בבית. למרות שעדיין יש לי חלומות עמומים על היעד שעלי להגיע אליו, אני לא מחפשת עוד באופן קדחתני נקודת יציאה, וכך אני יודעת שאני על הדרך הנכונה.

הלמידה בחריצות כל החיים וחסכון במשך כמעט חמש שנים אפשרו לי את ההזדמנות לקחת את הזמן הזה לעצמי כשאין לי כל הכנסה אחרת, אבל אני חושבת שלכל אחד יש את הזכות ואת האחריות לנסוע לג'ושוע טרי, באופן מטאפורי. כל אחד יכול להפחית את העומס בחייו; החלק הקשה יותר הוא להקשיב לעצמך ולעשות משהו בנידון.

אה, ודרך אגב, החלום הסדרתי שבו רודפים אחריי סוף-סוף פסק.