אני לא זוכרת מתי שמעתי לראשונה את המונח "נוודות דיגיטלית", אבל אני יודעת כמה חזק הוא נתפס לי בתודעה. המחשבה על הזדמנות ממשית לחיים מחוץ למטריקס, הייתה לי כקו מנחה בכל בחירה שקיבלתי מאותו רגע, החל מלימודי שיווק דיגיטלי, הקמת עסק עצמאי וטיפוח מסור של שלושה בלוגים.

בתפיסה שלי דה אז, עמדו בפניי שתי ברירות: אני יכולה להגשים את חלום הנוודות הדיגיטלית, כסגנון חיים As we know it, ולהכריז ניצחון על הקונבנציה; או שאני יכולה להיכנע לשגרת העבודה חסרת המעוף מ-9 עד 17, ולהשלים עם תחושת החרטה למשך 40 השנים הקרובות.

אבל מאז, משהו קצת השתנה. לפני כשנה וחצי, בעודי עובדת ימים כלילות על הגשמת החלום, הבחנתי שהשיח על נוודות ברחבי העולם, כקונספט, כסגנון חיים, משתנה, אולי אף שלא במודע. קהילת "עמק הדיגיטל - נוודות דיגיטלית בישראל" שהקמתי, אף חיזקה את התובנה הזו שתרבות הנוודות הדיגיטלית כלל אינה שייכת כבר לאותם "נוודים דיגיטליים" שמטיילים עם לפטופ ברחבי העולם, אלא היא באה לידי ביטוי, כתפיסה, בכל סגנון חיים ובכל מרחב נתון. כל אחד מאיתנו, בין אם שכיר בארגון גדול, פרילנסר או שותף בצוות סטרטאפ, נע בחופשיות (כנווד) בהתאם לאופי העבודה ולמשימות היומיומיות המשתנות (בשפה המקצועית: activity-based-working); כל אחד מאיתנו מקבל החלטות אינדיווידואליות המותאמות לצרכיו ונגזרות מהאינטליגנציה המרחבית הייחודית לו (למשל, רגישות לצבע, קו, מתאר, צורה, חלל והיחסים בניהם).

במילים אחרות: הנוודות הדיגיטלית החדשה היא שיח על ריבוי הברירות וההזדמנות לגמישות יומיומיות. הנה כמה דוגמאות:

ABW

אולי טרם שמעתם את המונח activity-based-working, אבל התרבות – שעד לאחרונה הגדירה בעיקר את אופי עבודתם של פרילנסרים – מחליפה באלגנטיות את תרבות ה-onedesk per person גם בחברות ובארגונים גדולים. העיקרון פשוט: במקום "מקום עבודה" סטטי – אנחנו מגדירים את המקום בו אנו עובדים, על פי סוג המשימה שיש לבצע. משימה שדורשת ריכוז רב? – חלל סגור ומבודד מהסחות דעת; משימה שדורשת יצירתיות? – מרחב פתוח בסביבה טבעית ומעוררת השראה; משימה שדורשת מינגלינג וסיעור מוחות? – חלל אינטראקטיבי שמעודד דינאמיות ושיתוף רעיונות.

FOMO

מסתבר שתופעת האימה הזו עוברת גם היא אבולוציה. קראתי לאחרונה מאמר שהצהיר כי הגיע הזמן להחליף את ראשי התיבות של Fear of missing out בגרסה המעודכנת שלו -Feel okay more often. זה אולי נשמע מעט מגוחך בקריאה ראשונה, אבל זו למעשה המשמעות המרעננת של ריבוי הברירות בעולם החדש:  במקום לנהל מרדף נואש אחר חלום חמקמק (שהמדיה משכנעת אותנו בערמומיותה שאחרים נהנים ממנו ממש ברגע זה) - מיצאו איזון ואושר בר קיימא, שמקורו באימוץ גישת הגמישות היומיומית.

AND/OR

לימדו אותנו שצריך לבחור: או שכיר או פרילנסר; או ים או עבודה; או נוודות דיגיטלית או קביעות. טוב, בחירה בין שתי ברירות היא כבר לא ממש הצד החזק שלנו, והכרזת מלחמה אמתית על הקונבנציה היא ליהנות מכל העולמות בלי לטוס רחוק; לנהל קריירה בלי להיתקע באותו המשרד במשך 40 שנה; לנדוד ולהתחייב; להגשים ולהיכנע; גם וגם וגם וגם.

פעם עמדו בפנינו שתי ברירות עיקריות: מצד אחד, חלום הנוודות הדיגיטלית; מצד שני, ברירת המחדל המשרדית.

היום, המציאות שלנו לא מחייבת אותנו לבחור. תופעת קבלת ההחלטות הגמישה מאפשרת לנו לנדוד בין עבודות, בין משימות, בין מרחבים, כך, שבאופן מסויים, כולנו נוודים (של החיים) ולכולנו יש אינספור ברירות לנהל את חיינו ואת שגרת העבודה שלנו, יהיה סגנון החיים שלנו אשר יהיה. וגם אם טרם זכינו להפוך את העולם הגדול למשרד שלנו – אנו זוכים ליהנות מרמת גמישות גבוהה יותר, איזון ואפילו better workplace satisfaction. מסתבר, שנוודות דיגיטלית נמצאת בפרטים הקטנים.