יום רביעי, ה-2 במאי 2018, ואני יושב בפגישה באיירפורט סיטי באמצע היום. 

ללא שום סימן או התראה מוקדמת, אני מקבל מייל ממנכ״ל החברה שדרכה סחרתי בשוק ההון במשך שנה וחצי:

״הנדון: הפסקת פעילות החברה וכלל שירותיה באופן מידי

הריני להודיע בזאת כי החל מרגע זה אנו נאלצים להפסיק באופן מידי את פעילותה של חברת Short Trade.

בשל קשיים כלכליים ובירוקרטיים איתם אנו מתמודדים בחודשים האחרונים ולאחר שנעשו מספר ניסיונות לשיקום פעילות החברה בכדי להימנע מסיום הפעילות השוטפת, אנו נאלצים להפסיק באופן מידי את כלל הפעילות הן הכלכלית והן התפעולית.

בשלב זה אנו בוחנים את צעדינו להמשך ומנהלים מגעים עם גורמים מקצועיים בכדי לבחון הכיצד יהיה עלינו לפעול בכדי למזער את הנזקים הצפויים.

אנו מתנצלים על עוגמת הנפש ומבטיחים לפעול ככול שניתן כדי להביא לפתרון יעיל למצב אליו נקלענו.״

במה שנחשד כתרמית פונזי ענקית, 11 מיליון דולר של מאות ישראלים שסחרו דרך החברה בבורסה האמריקאית נשרפו כלא היו.

$31,700 מתוכם היו שלי.

איך הרגשתי? מסך שחור. אני לא באמת זוכר לכמה זמן, כי הזיכרון היחיד שלי מאותם רגעים היה שנשאלתי משהו במהלך הפגישה והייתי אשכרה צריך להגיב לשאלה בצורה יחסית רגועה, למרות שהרגע איבדתי 120,000 ש״ח.

לא האמנתי שזה קורה לי.

הרגשתי מושפל כמעט כמו הפעם ההיא בטיול השנתי בחטיבה, כשלא יכולתי יותר להתאפק וביקשתי מנהג האוטובוס לעצור עבורי באמצע המדבר, תוך-כדי שכל הכתה מסתכלת מהחלון. 

כל הדרך הביתה נסעתי בלי רדיו, רק עם המחשבות שטוחנות לי במוח. לא סיפרתי את זה באותו הזמן ליותר מדי אנשים בעיקר כי לא רציתי לשמוע ממקור חיצוני את המחשבות שגם ככה עברו לי בראש; ״איך לא בדקת טוב יותר״, ״למה אתה לוקח סיכונים מיותרים״ ו״למה, למה, למהההה אתה כזה מטומטם״.

כשחזרתי לדירה, הרמתי טלפון לאחי הבכור; 

״אם תבחר ללכת בדרך הקשה - צפויים לך שנים של בתי משפט, כשבסופם לא תראה כלום בחזרה. הלך לך הכסף, אין לך מה לנסות להחזיר אותו״, אמר באדישות האופיינית לו.  

״לאלאלאלאלא. אין דבר כזה. אני חייב איכשהו להחזיר את הכסף הזה״, בעודי מנסה להתכחש למציאות שהרגע החטיפה לי סטירה מצלצלת. 

״אל תתעסק בלהחזיר את הכסף הזה, זה סתם יגביל אותך. תתעסק בלהרוויח כסף אחר״.

באותם הרגעים נחתה עליי ההבנה שהדלת הזו לא רק נסגרה, אלא פשוט נטרקה לי בפרצוף. 

אחי פשוט גרם לי להבין שאין שום סיבה שאנסה לפרוץ אותה, ושכנראה עדיף לי לחפש דלת אחרת. 

למחרת, התעוררתי לבוקר חדש (עם 120,000 ש״ח פחות) וכבר הרגשתי טוב יותר מאתמול. נראה לי שפשוט השלמתי עם העובדה שהלך הכסף ואפילו הצלחתי לצחוק על זה קצת. 

בשעות הצהריים קיבלתי SMS מטרבור, חבר יהודי-אמריקאי שיצא לי להכיר יותר לעומק במהלך ביקוריי בדאלאס בשנתיים שקדמו לכך. מדובר באדם אינטליגנט ברמות הכי גבוהות שקיימות, שבין עיסוקיו בעולמות הנפט, הנדל״ן והפילנתרופיה, גם מוצא את הזמן לאסוף אומנות של פיקאסו ואנדי וורהול.

״אני בארץ ל-12 שעות, אשמח שנפגש לדינר היום על רוטשילד״. 

כמו ילד טוב, ביטלתי כל סוג של תוכנית או הסחת דעת שהיו לי בלו״ז, ובשעה 19:00 פגשתי אותו ליד כיכר הבימה.

העברנו ביחד שעתיים וחצי בהן אכלנו, שתינו, דיברנו וצחקנו, ובמהלך כל הזמן הזה, פשוט שכחתי מכל מה שקרה יום קודם. 

פתאום איליין, אשתו, נכנסה למסעדה.

קצת חיבוקים ונשיקות, טוב לראות, טוב לראות. היא התיישבה איתנו בשולחן, ואחת השאלות הראשונות שהיא שאלה אותי הייתה על הציורים שלי: ״אני רואה את הציורים שלך בפייסבוק, אתה מוכר אותם?״

״לא כל-כך. אני בעיקר מחלק את הציורים לחברים כמתנות. זה סתם תופס אצלי מקום״

״מה?! לא. אין דבר כזה. אני מתכננת להישאר בישראל בימים הקרובים – אנחנו צריכים להיפגש כדי לבנות את האסטרטגיה הנכונה. אנחנו נרים תערוכה בארה״ב, ויחד אנחנו הולכים למכור את הציורים שלך״.

נשמע חלום, נכון?

שלושה ימים אחרי זה ביקרתי אצל כרמן, המטפלת שלי. סיפרתי לה את השתלשלות האירועים, והדבר הראשון שהיא הוציאה מהפה היה ״נו?! אז קבעתם?״

״אההה... לא יודע, כרמן. אני מצייר כולה שנה. אני לא יודע אם זה נאמר מתוך נחמדות או מתוך אמונה אמיתית ביכולות שלי״.

״נמרוד! מה זה משנה? זה נאמר. ומחובתך לעשות הכל כדי לנצל את ההזדמנות הזו״. 

למרות שהסכמתי איתה, לא באמת תכננתי לפעול בכיוון, אבל כשנכנסתי לרכב נחתה עליי ההבנה שאין לי באמת ברירה אחרת. החלטתי לשלוח לאיליין הודעה, ויום אחרי זה כבר נפגשנו לצהריים.

״אנחנו קודם כל צריכים להציג את הסיפור שלך ושל הציורים שלך כמו שצריך. אנחנו צריכים לבנות לך מוניטין, לדאוג ל-PR, שתופיע במקומות הנכונים, עם האנשים הנכונים, שיכירו אותך ויקנו את הציורים שלך. ובינתיים, אתה פשוט צריך לצייר, והרבה. 

ואז... אם נעשה את זה כמו שצריך, אנחנו נרים את התערוכה בארה״ב כבר בשנה הבאה ואנחנו נמכור הכל״.

אמאל׳ה. מה בכלל קורה כאן? חזרתי הביתה מרוגש מהשיחה, אבל המחשבות עדיין ריצדו לי בראש - יכול להיות שאני הולך להשקיע את נשמתי וחלק ניכר מהמשאבים שיש לי, ובסופו של דבר - לא יהיה מאחורי הדלת הזו כלום.

אבל גם יכול להיות שיש שם משהו שהולך לשנות את הכל. הייתי חייב לגלות מה יש מאחורי הדלת הזו.

מפה לשם, שיא המכירות של LRFA, אחת הגלריות היוקרתיות בטקסס, נשבר בערב אחד בסוף השנה שעברה. 

והנה התמונה של איליין ושלי מאותו הערב. דלת דלת.