בטור הקודם דיברנו קצת על הגיוון והסיעוף בעולמות התוכן ברופאה ועל הקושי של רופאים להישאר מעודכנים. הקושי המטורף הזה שנוצר בשנים האחרונות נובע בעיקר מהתקדמות הטכנולוגיה, הטלפונים החכמים והגישה האינסופית למידע מאינספור מקורות. 


אחד הפתרונות שדיברנו עליהם היה הכתיבה של סוג של ספרי הוראות על ידי אגודות מומחים בשם guidelines, שמסכם את הידע האחרון המעודכן בנושא מסוים. על פניו זה נשמע הגיוני ופתרון טוב, אבל... ממש לא מספיק טוב. החסרון המרכזי של הגישה הזו הוא עניין העדכנות היות וספר כזה יוצא בממוצע כל 2-5 שנים. בין זמן הכתיבה של ספר ההוראות עד לפרסום שלו, מאוד יכול להיות שעשרות מאמרים חדשים כבר פורסמו בנושא ויילקחו בחשבון רק בעדכון הבא בעוד מספר שנים. 


חסרון נוסף הוא שמה שנכון בארצות הברית וקנדה לא בהכרח נכון לשווייץ, לספרד, ישראל או סין. מדובר באוכלוסיות שונות לגמרי, עם נתוני תחלואה שונים ולכן אותו תהליך של יצירת ספרי הוראות נדרש להיעשות שוב בכל אזור גאוגרפי. נוסיף עוד קצת סיבוך לסיפור - מה שנכון לבית חולים אחד לווא דווקא נכון לבתי חולים אחרים, לא לכל בית חולים יש מכונת אמ-אר-איי לגילוי שבץ מוחי, וכמו שראינו בצורה מדהימה בהקשר לקורונה לא לכל בית חולים יש את אותו מספר מכשירי הנשמה ואנשי סגל עם הכשרה מתאימה לטיפול נמרץ... בקיצור... בלגן. כבר אמרנו, לא?


נוסיף לסלט עכשיו את הנטייה של עמיתיי לזרוק את כל הידע הזה בצורה לחלוטין לא קריאה על גבי מסמכים בעלי עשרות עמודים... ותצליחו להבין עוד סיבה למה מתמחים לא ישנים. 

תחשבו על עצמכם בתור מתמחה, שצריך לקבל החלטה מהירה בשלוש לפנות בוקר, ושמעוניין לקחת את ההחלטה עם הידע הכי מעודכן. האם זה נשמע הגיוני או אפשרי שהוא יישב לקרוא מסמך בעל עשרות עמודים כדי לענות על שאלה בזמן שהחולה מחכה ? 


אז איך פותרים את זה?

בכדי להבין את זה צריך תחילה להבין מה התהליך המקובל בכדי ליצור את ספר ההוראות. מידע אמין ברפואה מגיע בעיקר ממחקרים מסוג Systemic Reviews. מה שקורה בעצם זה שאם אתם שואלים את הרופא שלכם, והוא רוצה לענות לכם עם יד על הלב, התשובה שלו צריכה להיות ״וואלה, אני לא באמת יודע, תן לי כמה חודשים ואני חוזר אליך״. במספר חודשים האלו, הוא יחפש בירחונים רפואיים מחקרים שפורסמו בנושא הקשור לשאלה הספציפיים (בדרך כלל בין כמה מאות לכמה אלפים של מחקרים), ימיין לפי המחקרים שקשורים לחתך הגיל והרקע של החולה ושבוצעו בשיטת מחקר איכותית, ויגיע כנראה לכמה עשרות מחקרים שהוא יצטרך לקרוא , להעריך את איכותם, להשוות בין התוצאות של כל מחקר ולהוציא ניתוח סטטיסטי לגבי התוצאות של כל המחקרים יחדיו. אחרי התהליך הזה הוא יוכל, כנראה לתת תשובה אמינה. 


אז כמו שאתם מבינים זהו תהליך שהוא פשוט בלתי אפשרי. אז מה בכל זאת? 

אחד הפתרונות המקובלים כיום הם מספרים אתרים שמנוהלים על ידי מומחים בתשלום (אסטרונומי) שעושים את התהליך הזה בשבילנו ושמתעדכנים לעיתים טיפה יותר תכופות (בין שנה לשנתיים). 


הבעיה שבשל כמות העבודה של תחזוקת אתרים כאלו הם פונים בעיקר לקהילה הרפואית בצפון אמריקה, ולכן שוב, לא תמיד אפשר להתייחס למידע בשלמותו במדינות אחרות. פתרון נוסף הוא יצירת פרוטוקולים ברמה ארצית, מחוזית וברמת בתי החולים עצמם עם הסתמכות על הידע האחרון אבל עם התייחסות לאפידמיולוגיה המקומית והמשאבים של בית החולים. ביזור המידע בצורה כזו היא אולי לא הפתרון הכי יעיל ואלגנטי, אבל בתכלס, כרופא ובמיוחד כמתמחה, אתה יותר משמח כשיש לך מסמך מבית החולים שאומר לך בצורה פשוטה מה לעשות בכל מצב. 


בשיחה שהייתה לי לאחרונה עם כמה עמיתים בארצות הברית, דיברנו על ההשפעה של טכנולוגיה וכמויות הידע על לימודי הרפואה והקליניקה. חלק טענו שהטכנולוגיה היא מחסום בגלל שאנחנו מתעסקים כל היום בטלפון ובמחשב. אני(ועוד כמה לשמחתי) חושב, ואפילו משוכנע שאם נשתמש נכון בטכנולוגיה, ונצליח להנגיש מידע אמין לרופאים וצוותי רפואה בצורה חכמה, נוכל לחסוך להם זמן, כסף, לשפר את עבודת הצוות בבתי החולים, ולשפר את איכות הטיפולים ותוחלת החיים של החולים שלנו. 

מקווה שהראש שלכם מתחיל לעבוד שעות נוספות באיך לעזור למתמחים לקבל תשובות מהר יותר ולהרוויח כמה שעות שינה.