״יש לי משהו מעניין עבורך״, פתח אחי הגדול את אחת משיחות הטלפון שלנו.
״פתח תקווה, יום העצמאות, הופעות, כמה עשרות אלפי אנשים והזדמנות לשכור דוכן במחיר נמוך משמעותית משאר הדוכנים שבמתחם״.

השנה היא שנת 2012 ואני, ילד יהיר שבדיוק השתחרר מהצבא, נטול השכלה וניסיון, מחליט ללכת על זה בכל הכוח. תוך שעה וחצי כבר חתמתי על המסמכים והעברתי את התשלום, כשרק אז הבנתי שאין לי באמת מושג מה אני מתכוון למכור בדוכן.
אני יכול להגיד לכם שפעלתי בצורה אנליטית וניתחתי את כל האופציות שלי בטרם החלטתי למכור ארטיקים ושתיה קלה;
שחקרתי ומצאתי ששוק הארטיקים גלגל באותה השנה 1.5 מיליארד ש״ח (זה עוד כלום ליד שוק המשקאות הקלים בישראל, שנאמד אז בכ-2.65 מיליארד ש״ח), שידעתי מהי ההכנסה הפנויה לנפש בפתח תקווה, מי הדוכנים המתחרים שלי, מה התמחור המדויק, אסטרטגיית המכירה הנכונה, ואיך אני מבדל את עצמי בתוך כל הדוכנים.

אבל כל זה יהיה פשוט שקר.


כולם אוכלים ארטיקים ושותים שתיה קלה - זו הייתה הנחת היסוד שלי, ואיתה החלטתי לצאת לדרך.
אני קונה ארטיק ב-10 אגורות ומוכר ב-5 ש״ח. כמה מסובך זה כבר יכול להיות?!

האירוע התקיים כמה ימים לאחר אותה השיחה, והבנתי שאני צריך לפעול מהר.
ספקים, כמויות, מחירים, מקררים, קרח, חשמל, מיתוג, הובלה, תיאום, תקציבים, כסף קטן לעודף! יאבאלה. אני חייב עזרה.
שכרתי ב-500 ש״ח את שירותיו של העובד הראשון שלי אי פעם – אחי הקטן (בן 14 דאז), והרמתי טלפון לעידו, חברי הטוב ביותר, כדי שיכנס כשותף בחוויה היזמית הראשונה של שנינו.


7:00 בבוקר האירוע, ואנחנו כבר בדרכנו להעמיס את כל בקבוקי השתיה הקלה אצל הספק הראשון בדרום תל אביב. בקושי חצי מהסחורה נכנסה ברכב, אז היינו צריכים לעשות שתי נגלות מדרום תל אביב לפתח תקווה, וכבר התחלנו את היום שלנו במינוס שעתיים.

משם המשכנו לגלידות פלדמן, שם העמסנו אלפי ארטיקים רק כדי לגלות, בלוקיישן עצמו, שהמקררים ששכרנו לא עובדים מספיק טוב, דבר שנפתר בעזרת 100 שקיות קרח בשווי של אלף ש״ח לא מתוכננים, ולא לפני שנמסה לנו בערך 30% מהסחורה.

מסביבנו היו עוד 25 דוכנים, והדבר הכי מצחיק הוא ש-23 מהם מכרו גם הם ארטיקים ושתיה קלה, בנוסף לצמר גפן, פופקורן, ספריי שלג, זמבורות, קעקועים ועוד כל מיני צעצועים שגרמו לדוכן שלנו להיראות כמו כלום ביום רע.


בשעות האירוע נלחמנו בשיניים על כל אדם צמא ומזיע מתוך עשרות אלפי האנשים שנכחו באירוע.
אחי הקטן תיזז כמו בולדוזר עם צידנית בין הקהל והיווה בעצם תחנת מכירה ניידת, עידו ניהל את כל המכירה מתוך הדוכן עצמו וניסה לסגור עסקאות חבילה משתלמות עם חבורות של ילדים בני 12, ואני? אני דאגתי שכלום לא יחסר להם. גם אם זה אומר ללכת שלוש פעמים לתחנת דלק שממוקמת במרחק של 2 ק״מ משם רק כדי להביא כמה שקיות קרח שיאפשרו לנו לשמור על הארטיקים עוד שעה וחצי.


בסופו של דבר, בערך לקראת 4 בבוקר, נגמרו החגיגות והקהל התפזר לביתו.
מצאתי איזה בעל קיוסק שיקנה מאתנו (במחיר הפסד שלנו, אם היה לכם ספק) את כל המלאי העודף (השתיה הקלה לפחות), ולאחר 21 שעות עבודה סיזיפיות של שלושתנו, התפניתי לספור את הכסף הגדול שהרווחנו, רק כדי לגלות שסך ההכנסות עלה על סך ההוצאות ב-27 ש״ח.
״לפחות לא הפסדתי במיזם הראשון שלי״, חשבתי לעצמי, עד שנזכרתי, שניה לאחר מכן, שאני עוד צריך לשלם לאחי הקטן 500 ש״ח...


למדתי הרבה שיעורים באותו הערב:

למדתי שאפשר לתכנן ימים שלמים, למצוא את הנישה שלך, לנהל תקציב ולחשוב שירדת לכל הרזולוציות האפשריות, אבל בסופו של דבר - המציאות תמיד תגיע ותתן לך בעיטה לתוך הראש, כי המציאות יותר מורכבת מהכל, והמבחן תמיד יהיה ברמת המוכנות שלנו להתמודד עם הבלת״מים שיגיעו. והם יגיעו.

למדתי שתמיד אפשר למצוא פתרונות שיעניקו לך יתרון, גם כשאתה בעמדת חיסרון וכשהדוכן שלך הוא הכי מעפן באירוע.

למדתי שאין תחליף לשותפים טובים, ושלעבוד עם אנשים שאתה אוהב זה פשוט הכל.

וכן, גם למדתי שלהעמיס צידנית בארטיקים ולמכור במהלך קטטה זה צעד כלכלי נפלא.


אבל השיעור הכי גדול שקיבלתי מכל החוויה הזו הוא בכלל שיעור על צניעות.
על המורכבות של לנהל עסק ״פשוט״ שמוכר ארטיקים ושתיה קלה. שיש בזה כל-כך הרבה יותר מאשר לקנות ב-10 אגורות ולמכור ב-5 ש״ח.
שאני לא מבין הרבה כמו שאני חושב, ובין אם מדובר על למכור תוכנה, שירות או פאקינג ארטיקים - חשוב להטיל ספק בכל מה שאתה חושב שאתה יודע, כי אתה לא יותר חכם מהאנשים שמסביבך, והניסיון שלהם, ככל הנראה, תמיד ינצח את היהירות שלך.

ומה עוד למדתי? שכאשר שושי מעיריית פתח תקווה מתקשרת אליך וצועקת עליך שלא העברת עדיין את שם העסק שלך למחלקה האחראית על השילוט, תגיד לה שאתה צריך כמה דקות כדי לקבל החלטה. מה שבטוח, אל תהיה רכרוכי ותזרוק את הדבר הראשון שעולה לך בראש...