אתם נכנסים לחדר הישיבות (הווירטואלי , בימינו) ומתיישבים סביב השולחן. מסביב 12 עמיתים, מנהל הדיון מפיל נושא לדיון ואומר תתחילו. כולם שותקים. מישהו מעלה משהו, אחר מגיב לו בעוקצנות הרוב שותקים. אחר כך מתפתח דיון-ריב שנמשך שעה. התוצרים:  2-3 רעיונות חצי אפויים, חוסר רצון לקחת חלק בפגישות דומות בעתיד ותחושת בזבוז זמן עצומה.

איפה נכשלנו? איך נשתפר?  אי אפשר לענות על שאלות אלה מבלי להבין את המקור לכל זה.

על פי הפילוסופיה הקלאסית, לאדם אין את הזכות לשתף ברעיונותיו מבלי להיות חלק בסטטוס חברתי מסוים. סוקרטס לדוגמא לחם במלחמות ופילוסופים אחרים רבים היו מדינאים ומדענים מפורסמים. "פילוסוף כורסא" נהפך לכינוי גנאי למישהו שאינו walk-the-talk , במילים אחרות מישהו ללא אמון ציבורי בדבריו.


עד ימינו אנשים מנסים לטפח את האמינות הציבורית שלהם בשביל שהרעיונות שלהם יצליחו לתפוס אחיזה. במשך עידנים מי שהובילו את הדעות היו מטפחי האמינות הציבורית– פוליטיקאים (אנשי דת , נביאים , יועצים) ומלכים. המהפכה המדעית הכניסה גם אנשים אחרים לקלחת (מדענים ובורגנים אחרים) אבל העקרון נשאר זהה פחות או יותר מאז ועד היום, בעל הדעה הוא בעל המאה.

המהפכה המודרנית והפוסט-מודרנית שבאה אחריה הביא לשינוי ארוך ועקבי בגישה הקלאסית. השינוי נמצא בערך הטלת הספק בפני המציאות כפי שהיא מוצגת לנו (גם ללא קשר לרציונלית שלה המציאות). הטלת ספק זו היא מנת חלקו של כל אדם ולא רק בקרב יחידי סגולה. כלומר בעל הדעה לא חייב להיות בעל המאה. המשמעות של עידן זה לענייננו הוא בעצם האפשרות לקיום מפגש שיתופי של רעיונות.


סיעור מוחין – הלכה למעשה

בספרו "כיצד לייצר מחשבה" הציג אלכס פ. אוסבורן ב-1939 את השלבים לסיעור מוחין מוצלח:

1. התמקד בכמות
2. עצור ביקורת
3. עודד רעיונות לא-שיגרתים
4. חבר בין רעיונות ושפר אותם

לרוב המתכון האידאלי של אוסבורן נתקל במציאות ומתקשה לשגשג במלואו בעיקר בגלל הגורם האנושי.

ראשית יש המון אנשים שעדיין חושבים כי בעל הדעה הוא בעל המאה. האנשים האלה גם בונים ארגוני "העולם הישן", היררכיות שליטה שחונקות מחשבה חופשית ועסוקות בפוליטיקה וקידום עצמי במקום שיתוף פעולה ותועלת הדדית.

שנית גם אם הארגון עצמו הוא ארגון "העולם החדש" פתוח והומני מספיק שבקבוצת סיעור המוחין יש משתתפים דומיננטיים מדי לדוגמא אגואיסטים או סוציומטים בשביל שמשתתפים אחרים לא יהיו מוכנים לשתף או לחלופין יפעלו בשביל לקטול. אנשים תחרותיים יכולים גם להפוך את המפגש לעוד זירת תחרות.

שלישית לפעמים עושים את הפגישות האלה מהסיבות הלא נכונות. כלומר המטרה היא לא באמת העלאת רעיונות אלה תדמיתית להראות בפני העובדים שהארגון מאפשר ביטוי עצמי.

זהו אתגר של ממש לגרום לפגישות סיעור מוחין לעבוד וחשוב לזכור את זה בפעם הבאה שאתם שומעים מישהו זורק את הרעיון הזה לאוויר.


5 כללים לסיעור מוחין מוצלח

1. תרבות משתפת: תרבות ארגונית שיתופית של הפריה הדדית חיונית בשביל ליצור בטחון פסיכולוגי. זהו תנאי בסיסי לכך שהדיון בכלל יתבצע.
   
2. מסגרת: בניגוד לתדמית, סיעור מוחין הוא אירוע מתוכנן. חייבת להיות שאלה מרכזית אחת והיא חייבת להיות ממוקדת ולא רחבה מדי (שאלות רחבות נוטות לגרום לפיזור דעת לכיוונים אחרים). המיקוד קריטי אם נרצה להוציא מהפגישה רעיונות יישומיים לכאן ועכשיו ובכך הסבירות כי הם גם יפותחו עולה משמעותית בהשוואה לרעיונות אמורפיים. גורם חשוב נוסף הוא זמן , האירוע חייב להיות מתוחם בזמן מוגדר המותאם להיקף השאלה (בניגוד לדעה הרווחת, גבולות ברורים דווקא מסייעים ליצירתיות).
   
   
3. משתתפים נכונים: המשתתפים חייבים להיות מגוונים וחיוביים. התרומה בגיוון היא כפולה. כמות הרעיונות תהיה רבה יותר משום שמשתתפים לא מומחים נוטים לחשוב ללא גבולות (הם לא יודעים על הגבולות. מומחים נוטים לצנזר את עצמם על בסיס ניסיון/ידע קיים ובכך למנוע גישה לכיוונים חדשים). שנית משתתפים מתחום אחר יכולים לראות חיבורים נוספים אותו רעיון שיכולים למקסם תועלות ואפילו ליצור מוצרים/שירותים ייחודיים ופורצי דרך. המשתתפים מוכרחים להגיע במטרה לתרום ולא להתנגח.
   
   
4. הכוונה נכונה: כאמור המטרה היא יחידה - להגיע בפרק זמן קצר למקסימום רעיונות שונים (לא בהכרח רעיונות טובים... תוציאו את השיפוט מחוץ למשוואה). מכוון המפגש אמור לנטרל את הדיון ברעיון (רעיון טוב / רע) ולעודד פיתוח, חיבור והרחבה של הרעיונות כמה שניתן.
   
   
5. תיעוד: חייב להיות מתעד למפגש (יכול להיות גם פתרון אלקטרוני). העקרון המנחה הוא כאמור לאסוף את כל הרעיונות בצורה שיטתית וחשוב לא פחות להוות מקור בכדי להבין למי לתת את הקרדיט על הרעיון. קרדיט על הרעיון שיבחר לבסוף הוא חיוני, בלעדיו האירוע תמיד ייתפס כשיטה ל"גניבת" רעיונות ולא תהליך שיתופי. 

ואולי דבר אחרון - אם אתם עושים פגישה לטובת סיעור מוחין אז תעשו אותה כמו שצריך ולא רק בשביל לעשות V.