״שכנים יקרים! 

התחלנו למכור עציצים וצמחים בדירה שלנו, מוזמנים לקפוץ! 

רז ונמרוד (+מס׳ טלפון)״


זה השלט שקיבל את פניי בלובי של הבניין בו אני גר כשחזרתי מהמשרד באחד מלילות השבוע שעבר. 
אוי ואבוי. 
כל הבניין מכיר אותי, בדוק יחשבו שזה אני. וממתי בכלל יש פה עוד נמרוד?! פאקינג רצח אופי.
שתי שכנות התקשרו אליי באותו היום כדי לשאול אותי אם אני מוכר עציצי תבלין או סוקולנטים (זה אפילו לא הטלפון שלי במודעה). אוי, הבושה.

״זה לא אני, אלו השכנים מהדירה ממול״, עניתי בנחמדות, תוך כדי שאני מאחל להם במוחי שתשרף להם הדירה יחד עם כל העציצים שלהם בתוכה.

יומיים אחרי, כבר קיבל את פניי שלט נוסף, כאילו אלוהים עזב את כל מה שהוא עושה, וכתב את השלט בעצמו כדי להראות לי כמה דפוק דפוס המחשבה שלי. הפעם, ניחשתם נכון, רז אפילו לא היה בתמונה.

״שימו לב! רוצים אוטו נקי ב-50 שקל? בא אליכם. נמרוד (+ מס׳ טלפון)״.
זהו, כל השכנים פה בבניין יחשבו שפשטתי רגל. אני שונא את השכנים ממול.

ברגע אחד פתאום הבליח אצלי בראש זיכרון לא כל-כך רחוק. זיכרון שכנראה רציתי להדחיק.
בחצי השנה הראשונה של 2019, כשהייתי בין סגירת החברה הקודמת להקמת החברה הנוכחית, הייתי חייב להכניס כסף.

אם להיות כן, זה לא שחשבתי שאני לא יכול למצוא עבודה. אני מודע ליכולות שלי ולעובדה שיכולתי למצוא אחלה עבודה ב אחלה חברה עם אחלה משכורת ואפילו פירות, גרנולה ויוגורט במקרר, אבל הרגשתי שזה יכניס אותי לסוג של קומפורט זון ויגנוב לי את הפוקוס ממה שאני באמת רוצה וצריך לעשות – לחשוב איך אני מקים את המיזם הבא שלי.

אז מלבד העובדה שסיבלטתי את הדירה שלי ועברתי לגור על הספה של רבקה, חברתי הטובה (את זה כבר קראתם בטור הראשון שלי), החלטתי לעשות מעשה קצת פחות מתבקש. 

אחת מחברותיי ניהלה בזמנו עסק של דירות איירביאנדבי, אז שאלתי אותה כמה היא משלמת למנקים. 
200 ש״ח ל-4 שעות?! אני שם אוזניות באוזניים, כפפות על הידיים, רעל בעיניים ובא להתפוצץ. אני תופר את זה בשעה.
אבק, ספונג׳ה, סדינים, מקלחות, שירותים. בדירות איירביאנדבי.
אני נשבע לכם שראיתי הכל. 

עם חברים שלי צחקתי שזה עוד פרק באוטוביוגרפיה, אבל עד רגעי כתיבת הטור הנוכחי, כנראה שקצת התביישתי בזה. 

מסתבר שהזיכרון הזה, שהבליח אצלי באותו הרגע בלובי של הבניין, היווה את הסטירה שהייתי צריך לקבל. למה בכלל זה הביך אותי שיחשבו שאני מוכר עציצים? אם מי שעושה את זה אוהב את זה, אז הוא ניצח את המשחק. זה פשוט ישב לי על נקודה מסוימת. כי וואלה – מאוד טוב לי במקום שבו אני נמצא. האם הגעתי אליו כי ניקיתי דירות? כנראה שלא. האם זה כזה נורא שידעו שניקיתי דירות? כנראה שלא. האם זה נורא שיחשבו שאני מוכר עציצים או שוטף מכוניות? גם פה, כנראה שלא. מה שחשוב הוא שקיבלתי את ההחלטה שהייתה נראית לי אז הכי נכונה כדי להגיע לנקודה שבה אני נמצא היום. האם דרך אחרת הייתה מביאה אותי מהר יותר לנקודה הזו? לא יודע, וזה גם לא משנה. כי בסופו של דבר, מה שמשנה זה קודם כל איך שאני תופש את עצמי, ואני חושב שתמיד עדיפים אלו שיוזמים, שנחושים להצליח ומתמודדים עם הסיטואציה (במיוחד בימי הקורונה שגרמו לרבים לאבד את פרנסתם) מאשר אלו שפוחדים מה יגידו עליהם. 

בקיצור – אם אתם מחפשים מנקה, דברו איתי. אם אתם מחפשים עציצים או שטיפה לרכב, עדיין דברו איתי. אשלח אתכם לאחלה חבר׳ה שעושים את זה באהבה. כבר לא שונא את השכנים ממול.