זה קרה בביקור אחרון שלי ביפן ובתאילנד בו הייתי צריכה לשים מראה להתנהלות ולשיפוטיות שלי. החלטתי לכתוב מאמר על חשיבות לימוד התרבות המקומית לא רק בזירה העסקית אלא גם כהכנה לביקור במדינה זרה.

כמו בעסקים כך גם בביקור

אנשי עסקים למדו כבר מזמן שאין מקום לאיגנורנטיות בין-תרבותית. מפגן של מיומנות וידע הם אבן יסוד לכל מנהל בחברה גלובלית. כל מי שחושב שהוא יכול להצליח בעסקים בלי להבין את תרבות היעד, את תפיסת העולם של בעלי העניין, הערכים והמסורת, ימצא את עצמו מהר מאוד בלי חוזה חתום ביד.

יתרה מזו, אני עובדת עם ארגונים כבר מעל ל20 שנים ויכולה להעיד שאנשים בעלי "אג'יליות בין תרבותית" משגשגים בסביבת עבודה גלובלית ואילו הלוקים במיומנות זו פשוט נשארים מאחור.

אז למה אנחנו לא מתייחסים למיומנות כה חשובה כשאנחנו מבקרים במדינה זרה? וביחד עם "איפה נטייל ומה נראה" נשקיע גם בידע על "איך מסתדרים עם אנשים מקומיים, מה פחות מקובל, איך הם חושבים, מתקשרים, ומה הקודים התרבותיים שלהם"?

שגרירים של מדינתנו

מאז ומתמיד התנהגות התייר נתפסת על ידי המקומיים כנסבלת במקרה הטוב וכעוינת במקרה הרע. כולנו שמענו על הסינים הקולניים, האמריקאים הנודניקים ויש גם אותנו, הישראלים...

בעולם הגלובלי עלינו להבין ולהכיר שכתיירים אנחנו יותר ממקור הכנסה למדינה המארחת. אנחנו למעשה השגרירים בשטח של מדינת המוצא שלנו, ויש לנו הזדמנות לחולל הבנה בין התרבויות או להגביר את רמת חוסר האמון שכבר ממילא קיימת אצל המקומיים כלפי התיירים. כולנו יודעים שרושם ראשוני נחתם בדקות הראשונות ומהתייר הראשון מאותה מדינה שהמקומי פוגש.

אז איך אפשר לשפר את החוויה של שני הצדדים:

לצאת מאזור הנוחות

חוק מספר אחד כשאנחנו מלמדים על הבנת התרבות בקונטקסט עסקי הוא הצורך "לצאת מאזור הנוחות" שלנו כדי להתאים את ההתנהלות שלנו לזו של התרבות האחרת. ביפן הבנתי מהר מאוד שכך עליי לנהוג בביקורי כתיירת ובוודאי לו הייתי שם בביקור עסקי. לדוגמה יש קוד הליכה מאוד ברור. על אותה מדרכה יש כאילו שני מסלולי הליכה מנוגדים, אף אחד לא סימן אותם על המדרכה אבל כל מי שהולך בכיוון אחד, ילך יחד עם כל האנשים שהולכים באותו כיוון וכל מי שהולך בכיוון הנגדי ילך על אותו חלק של המדרכה. "הסדר" בהליכה שהוא מבחינת קוד התנהגותי של היפנים מונע נחשול בני אדם שנדחפים ומתנגשים אחד בשני כמו שאפשר לחוות למשל בניו יורק. כך גם בעלייה וירידה לתחנות רכבת, שם יש סימונים על הריצפה המצביעים על כיוון ההליכה הנכון. בהתחלה לא התייחסנו אני ומשפחתי לקוד זה והלכנו באמצע מדרכה, חווינו איך היפנים שולחים מבטים לכיוונינו, ויכולנו לקרוא את המחשבות שלהם "הנה תיירים לא מנומסים." מהר מאוד התאמנו את עצמנו לאופן ההליכה המקומי גם אם זה האיט את קצב ההליכה שלנו.

האם יציאה מאזור הנוחות משמע איבוד הזהות שלנו?

אחת השאלות הנפוצות בהדרכות היא: "האם כדי להצליח בעסקים עם אמריקאים, אני צריך להפוך לאמריקאי"? התשובה היא שברור שלא וגם אחרי מאות הדרכות על תרבות אמריקאית זה לא יהפוך את הישראלי לאמריקאי. תרבות ומנהגיה מושרשים בDNA שלנו מיום הוולדינו ותרבות המקור שלנו פועלת כפילטר דרכו אנו מתרגמים, באופן לא מודע מידע תרבותי על "האחר." אנחנו מצידנו ישר שופטים את התנהגות האחר לפי מה מוכר לנו, מה שמרגיש לנו נכון ונוח וכך התנהגות שלא מוכרת לנו, כגון כללי הליכה ביפן, הופכים לעיתים להיות לא נעימים ולא נוחים. יתרה מזאת לעיתים אנו מתכחשים לקיום ההבדלים ולא רואים את ערכם "איזה מעצבנים היפנים עם החוקים שלהם לגבי כיווני הליכה..."

לרדת מהמטוס ללא שיפוטיות

אתם רואים סרט בטלוויזיה וברגע הכי מותח עוברים לפרסומות. לא כיף נכון? כך היה לי ביפן. צפיתי בסרט וגיליתי שהפרסומות בטלוויזיה ביפן ארוכות להפליא וגם קצת "מעצבנות." קחו לדוגמה פרסומת לדייסון: הפרסומת הייתה באורך של 5 דקות מלאות כאשר זמן ממוצע לפרסומת בעולם המערבי נעה בין 30 שניות לדקה וחצי מקסימום! מה עשו השחקנים היפנים באותן 5 דקות? שיבחו את שואב האבק וכל חלק וחלק שלו בנפרד, עם פירוט ממוקד על איך לנצל כל חלק ובסוף תיעודיים של "משתמשים מרוצים". זה לא היה ייחודי לפרסומת לדייסון: כל הפרסומות היו ארוכות ומפורטות מעל ומעבר ל"רגיל" שלנו

לסיכום, הדרך שאנו עושים ממדינת המקור שלנו למדינת היעד לא נמדד רק בקילומטרים אלא גם בהבנה תרבותית. אנו משקיעים זמן רב בפקטורים ארגוניים,טיסות, מלונות ולוגיסטיקה, אבל רצוי שגם נמצא זמן להתמקד בפקטורים ערכיים, להתנהל מתוך מינדסט לא שיפוטי, להסתכל על הדברים בעיניים סקרניות ורצון לחוות וללמוד דברים חדשים. אגב, לשני הפקטורים יש אתגרים נלווים: הראשון טומן בתוכו ג'ט לאג, טיסות שמאחרות, אוכל לא מוכר, מיטה פחות נוחה מאשר בבית, אבל בואו נהיה מודעים ונכיר בצורך להיות כנים עם עצמנו. נכיר בעובדה שאנחנו באזור לא מוכר, מרגישים אולי חוסר ביטחון בסביבה החדשה, לוקים בחוסר ידע על איך מנווטים את עצמנו במקום שהוא זר לנו ומחוץ לאזור הנוחות שלנו. עם המודעות הזו לא נהיה בתחושה של חוסר שליטה.

ברגע שנגיע להלימה בין שני הפקטורים, זו הארגונית עם זו הערכית, יחד עם הדרכה שמבססת ידע על התרבות, נצליח לבנות שפה משותפת שתגביר את חווית הטיול שלנו ותאפשר קירוב לבבות עם האנשים בתרבות היעד.