שליטה בחברה הוא מושג בעל משמעויות מגוונות. השליטה משתנה בהתאם לחוק הרלבנטי. כך למשל, הגדרת השליטה והשלכותיה שונות מחברה פרטית לחברה ציבורית, והגדרת השליטה לפי חוק החברות שונה משליטה לפי דיני המס (רלבנטי במקרה של הטבות בקשר להקצאת אופציות, למשל), ושונה גם משליטה לפי דיני ההגבלים העסקיים.

ההגדרה והפרשנות של מושג השליטה משתנות הן לעניין שיעור המניות המוחזק בידי בעל המניות ואשר יוצר בידיו את ה"שליטה" והן לעניין אפקטיביות השליטה והשימוש בה. כלומר, מהות השליטה נבחנת הן בשיעור אחזקת המניות והן ביכולת ניווט פעולותיה של החברה. כך למשל, היכולת יכולה להיבחן לפי האפשרות להחליט על חלקות דיווידנד או להשפיע על מינוי נושאי המשרה בחברה, כאשר היכולת אינה קשורה בהכרח לשיעור אחזקת המניות.

כאשר יזם (שהוא כרגע "בעל השליטה" בחברה, ולו משום שאין בעלי מניות נוספים) תר אחר השקעה, סביר כי ייאלץ להיפרד משיעור מסוים ממניותיו תמורת ההשקעה, או במילים אחרות – מהשליטה המלאה בחברה. כחלק מהמשא ומתן מול המשקיע דנים בגובה ההשקעה ובשווי החברה בעת ההשקעה, לצורך חישוב אחוז הבעלות – ומספר המניות – אשר יוקצו לגוף המשקיע. אגב, גם מול חממות ניתן לנהל משא ומתן שכזה, לא רק מול משקיעים פרטיים. נכון הוא, שישנה משמעות "מיתית" כמעט למספר 51%, אך כדאי לשים לב כי ייתכן וניתן לשמר את השליטה בחברה אף באמצעות שיעור החזקות נמוך יותר.

בניגוד לאינסטינקט הראשוני של רוב היזמים, הכוח הניהולי העיקרי של החברה אינו מצוי בידי בעלי המניות, אלא דווקא בידי "נושאי משרה", ובעיקר בידי הדירקטוריון. הדירקטוריון ממנה את המנכ"ל ואת הסמנכ"לים, ואחראי בין היתר על קביעת זכויות החתימה של החברה ועל הקצאת מניות וניירות ערך אחרים בחברה. לכן, גוף המשקיע סכומים נכבדים בחברת סטארט-אפ (או בכלל) מבקש לעצמו כמעט תמיד מושב אחד או יותר בדירקטוריון, וכן זכויות וטו לגבי החלטות מהותיות בחברה, גם כאשר אותה השקעה איננה מקנה לאותו המשקיע שיעור אחזקת מניות העולה על 50%.

התגובה הראשונית של חלק מהיזמים היא להירתע מהענקת זכויות וטו שכאלה, אך כדאי לזכור שהמשקיע הוא זה שמכניס כסף לתוך החברה, פעמים רבות מתוך סוג של "הימור" על היזם. לכן, אין זה בלתי הגיוני לאפשר למשקיע לקבל שליטה" מסוימת על פעולות מהותיות בחברה. סוג כזה של שליטה, בידי מי שמחזיק פחות מ- 50% מהחברה אך יש לו זכויות וטו, מכונה "שליטה נגטיבית".

כמות המניות ושיעור האחזקות שיוענקו למשקיע תלויים בשני מרכיבים עיקריים: בשווי החברה כפי שיקבע בין הצדדים (למשל, כנגזרת של השוק בו היא פועלת ושל מצב המוצר או השירות שהיא מפתחת); ובסך הכסף (או שווה כסף) שמעביר המשקיע לחברה. לא כדאי להחזיק בקיבעון המחשבתי הנפוץ בסגנון של "אני מעניק/ה 30% מהחברה ולא יותר, כדי שבסבב הבא עדיין אשאר בעל שליטה בחברה", משום שכפי שראינו לעיל לא תמיד האחוזים הם שקובעים.

לא אחת, אנו נתקלים ביזמים (ואף כאלה המיוצגים על ידינו) המערימים קשיים במהלך סבב הגיוס הראשון בניסיון לקבוע מראש את שווי הגיוס השני, או במהלך סבב הגיוס השני מתוך חשש ל"שליטה" בחברה. לאלה, אנו משתדלים להסביר כי בסופו של דבר, עדיף להחזיק אחוז נמוך יותר מחברה שפועלת ומשגשגת, מאשר ב- 100% (או 70%-80%, אם מדובר כבר בסבב הגיוס השני) מרעיון שאינו ממומש כספית. על כל פנים, התנהלות מאין זו מסבירה, אולי, מדוע חלק מהמשקיעים מבקשים, בחלק מההשקעות, אמצעי שליטה כאלה ואחרים.

שיקול רלבנטי נוסף שיש לקחת בחשבון הוא כמובן זהות המשקיע. ישנם משקיעים אשר ידרשו אחוז גבוה יותר מאשר אחרים, עבור אותה השקעה בדיוק, וזאת מכיוון ששמם וניסיונם "שווים" יותר. אם אכן זה המצב, אפשר לשקול זאת בחיוב. כדאי לזכור שאם בסוף הדרך (המוצלחת), כאשר החברה תימכר אחרי מספר סבבי השקעה, יישארו למייסדים (ביחד) כ- 10% מהחברה, זהו מצב מקובל, וכתלות בסכום המכירה, יכול להיות לא רע בכלל.

האמור לעיל הינו סקירה כללית בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ משפטי.